יום שישי, 19 בפברואר 2010

שובבי"ם זה עניין רציני

שאלה: קראתי בלוח השנה שעכשיו הם ימי השובבי"ם. מה זה?

תשובה: בתקופה זאת נסתיימו ימי השובבי"ם, הם ששת השבועות שבשבתותיהם קוראים את פרשות השבוע הראשונות בספר שמות שראשי התיבות שלהם שובבי"ם (שמות וארא בוא בשלח יתרו משפטים) ונרמזים בפסוק "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". בשבועות אלה נוהגים חסידים ואנשי מעשה לערוך תעניות לכפרת עוונות בימי שני וחמישי (ימים בהם מוציאים ספר תורה), ולערוך תיקונים מיוחדים בתפילות ובעשיית מצוות לכפרת חטאים בהיותם ימים מסוגלים לתשובה.
ומדוע דווקא בתקופה זאת? אלא שפרשות השבוע האלה מספרות על הירידה של בני ישראל למצרים, השעבוד ועבודת הפרך בה נשתעבדו במשך 210 שנים למצרים, ולבסוף הגאולה הניסית ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, עד לקבלת התורה במעמד הר סיני, שעל ידה הופכים בני ישראל לבני חורין אמיתיים כמו שלמדונו חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (פרקי אבות). מסלול זה מסמל גם את התהליך שעובר האדם הפרטי- האדם עולם קטן. זהו תהליך של שיעבוד ליצר הרע ולכוחות הגוף מהולדתו ועד עומדו על דעתו, ואם זוכה, גם המשכו של התהליך- גאולה משבי היצר וקבלת עול מלכות שמיים שהיא החירות הנפשית האמיתית בהיותו עבד לקב"ה ולא עבד הזמן. משום כך זהו הזמן המסוגל לתהליך של שיבה לאבינו שבשמים ובפרט באותם עניינים הנקראים "חטאת נעורים", הם העניינים שהצניעות יפה להם והגורמים לאדם את רוב הצרות שסובל בעולם הזה.
ומי שלא ניצל את הימים האלה כראוי לא אבדה תקוותו חלילה, אלא יעבור לשלב הבא של ההתקרבות לה'- שמחת הפורים, שהרי נאמר כבר בספרים הקדושים על יום הכיפורים הקדוש "כיפורים- כפורים (הוא כמו פורים)" דהיינו שעל ידי שמחת הפורים יכול להגיע למעלות נפלאות בהתקרבות רוחנית לאבינו שבשמים אף יותר מיום הכיפורים.

יום ראשון, 14 בפברואר 2010

משנכנס אדר- על מצוות השמחה

ראש חודש אדר הגיע ועמו מצוות השמחה- משנכנס אדר מרבים בשמחה. וכבר אמרו הקדמונים כי השמחה אינה מצווה מפורשת אך יש בכוחה להביא את האדם לכל המצוות, והעצבות אינה עבירה מפורשת אך יש בכוחה להביא את האדם לכל העבירות ח"ו. כמה השמחה הפשוטה חסירה לרבים מבני דורינו הרודפים כל היום אחר ענייני העולם הזה ואף פעם לא מרגישים שובע? ומעשה היה ברבי זושא מאניפולי שהיה עני מרוד ובביתו הדל גידל משפחה ברוכת ילדים. פעם אחת הגיע לביתו המט לנפול תלמיד אחד ולו קושיא על דברי הגמרא- חייב אדם לברך על הטובה כשם שמברך על הרעה, דהיינו בשמחה, ושאל איך אפשר לדרוש מאדם שרע לו לברך את ה' בשמחה? אותו התלמיד נשלח על ידי רבו לקבל את התשובה אצל רבי זושא הצדיק. כששמע רבי זושא את השאילה היה תמיה ואמר שמא נפלה כאן טעות? מדוע נשלחת אלי? הלא לי מעולם לא היה רע בחיים ואם כן כיצד אידע להשיב על שאילתך? התבונן התלמיד סביבו בבית הדל, בבגדי הילדים הבלויים ובפניו של רבי זושא המאירים, והבין שהתשובה מהו טוב ומהו רע תלויה בנקודת המבט של האדם. אם האדם חושב שהכל בחיים מגיע לו, אז תמיד חסר לו והוא במרה שחורה ובעצבות גם אם חשבון הבנק שלו מלא וגדוש, שכן כבר לימדונו חז"ל- יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. אבל אם האדם מודה לה' על כל מה שיש לו שכן לפי האמת לא מגיע לו כלום וכל מה שיש לו זה בחסד ה' עליו, אז הוא מודה לה' על הכל ואז הוא יכול להיות בשמחה תמיד. מעבר לכך, כותב החזון איש בקונטרס אמונה וביטחון, כאשר אדם יודע ומאמין שכל מה שעובר עליו בחיים הוא בהשגחה פרטית, ואף נברא לא יכול לעשות לו רע או טוב ללא רצון ה', הרי אדם זה הוא בעל ביטחון אמיתי בהקב"ה ויש עימו הנהגה מיוחדת של חסד, וכמו שאומר דוד המלך בתהילים- והבוטח בה' חסד יסובבנו.

יום שישי, 12 בפברואר 2010

פרשת משפטים- נצחיות חוקי התורה

בפרשת השבוע נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". דרשו חז"ל כי בכל מקום שנאמר ואלה (עם "ו" החיבור) מוסיף על הראשונים וכן כוונת הכתוב ללמדנו- מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני, כמו שעשרת הדברות הכתובות בפרשה הקודמת ניתנו בהר סיני, כך גם המשפטים בפרשתינו שבין  אדם לחבירו אף הם ניתנו מסיני.
ופירוש הדברים הוא שלכל אומה מתוקנת יש חוקים ותקנות שנועדו להסדיר את היחסים החברתיים שבין אדם לחבירו כדי לקיים את חברתם המשותפת של בני אדם, ויכל הקורא לחשוב שמא גם חוקי התורה הם חוקים טובים שנחקקו בידי אדם כדי לקיים את העם כחברה מתוקנת. באה התורה ואומרת "ואלה המשפטים" ללמדך כי מקור הסמכות של חוקי התורה בשונה מחוקי האומות הוא במעמד הר סיני ובתורה מן השמיים, ולכן החיוב לקיים את החוקים אינו משתנה בשינוי הדורות ובשינוי התפיסות החברתיות ואמות המוסר הנקודתיות שבכל דור ודור, אלא חוקים אלה קבועים ועומדים לעולם, שכן מקור סמכותם הוא נצחי. מעצם הדבר מתבאר כי התורה אינה יכולה להשתנות אלא המציאות היא שמשתנה ויש להתאים את המציאות לחוקי התורה כפי שניתנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ולא להתאים את התורה למציאות כשם שאין מתאימים את האדם לחליפה אלא את החליפה לאדם.

שאילה למחשבה: נאמר בפרשה "ורפוא ירפא" ודרשו חז"ל מכאן שניתנה הרשות לרופא לרפא. מדוע צריך הרופא לקבל רשות בכדי לרפא?