יום שישי, 2 ביולי 2010

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם- לפרשת עמנואל

בספיחיה של פרשת עמנואל על האפליה העדתית כביכול בקבלת תלמידות ספרדיות לבית ספר בית יעקב האשכנזי ומבלי להתייחס לדיון אם הייתה הפליה עדתית או אי התאמה דתית, רציתי לדון בתופעה הידועה כספרדים "משתכנזים", דהיינו ספרדים החיים כאשכנזים בהנהגותיהם ואף משנים את שמותיהם לשמות אשכנזים.

לראשונה נתקלתי בתופעה המוזרה הזאת לפני מספר שנים כשהלכתי לניחום אבלים אצל משפחה בשם אסולין. כשהגעתי לכתובת הנכונה חיפשתי בתיבות הדואר את שם המשפחה (לא הייתה מודעת אבל בכניסה כפי שנהוג בדרך כלל) אך לשווא. חשבתי שאולי טעיתי בכתובת אבל הכתובת הייתה נכונה, אך לאן נעלמה משפחת אסולין? בעיון מדוקדק יותר בשמות שעל תיבות הדואר הבחנתי לפתע בשם אמריקאי משהו- אילסון. בהברקה של רגע הבנתי כי אילסון הוא כנראה אסולין בהיפוך סדר האותיות, ואכן כשעליתי לבית גיליתי כי ההשערה נכונה, זהו אסולין המרוקאי שהפך את עורו לאילסון האמריקאי.

אחר כך פגשתי עוד ועוד סיפורים דומים לזה ולא הבנתי, מה ראו צאצאיה של יהדות ספרד המעטירה להשיל את עורם ולעטות עליהם את גלימת האשכנזיות? מהי אותה להיטות להתאבק בעפר רגליהם של אחינו האשכנזים ומהו המסר שאנשים אלה מעבירים לבניהם ובנותיהם אם לא מסר של נחיתות תרבותית משוועת עד כדי כך שאנו מתביישים במוצאינו הספרדי?

ומה עם אותם שלא שינו את שמותיהם אבל מנסים בכל כוחם להכניס את ילדיהם למוסדות החינוך האשכנזים? הבדיחה מספרת על אותו אב ספרדי שהגיע לראש הישיבה האשכנזי והלה סירב לקבל את בנו לישיבה. האב האומלל זעק מקירות ליבו- אבל אני רוצה ישיבה אשכנזית! ענה לו ראש הישיבה- גם אני רוצה...

האם עלינו הספרדים ח"ו להתבייש במוצאינו? הלא כמה וכמה גדולי התורה והיראה יצאו מעדות הספרדים, ראשונים ואחרונים עליהם עומד עולם התורה. די אם נזכיר מקצת מהגדולים- הרמב"ם הרי"ף הרמח"ל החיד"א הרש"ש ריה"ל ורשב"ג, השולחן ערוך והאור החיים הקדוש, הבן איש חי וכף החיים ועוד ועוד גדולי עולם שהאירו בתורתם את עולם התורה כולו.

יראת השמיים ואמונת החכמים הפשוטה של קהילות הספרדים בכל תפוצותיהם, הצניעות ומסירות הנפש על קיום התורה ויישוב ארץ ישראל כל אלה הם מהמפורסמות שאינן צריכות לראייה, וכך שמעתי פעם מהרב המקובל זאב חישין זצוק"ל שהיה דור אחר דור מאנשי ירושלים של מעלה, כי כאשר עלו חכמי האשכנזים לירושלים היו עומדים לפני חכמי הספרדים כתלמיד לפני רבו לגודל קדושתם וחכמתם של חכמי הספרדים דאז.




וחשבתי בסייעתא דשמייא להסביר את שורש העניין על פי דברי חז"ל לגבי אבותינו במצרים שנגאלו בזכות שלא שינו שלשה דברים- לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם ולא שינו את לבושיהם. איזו מצווה גדולה יש בשלשת הדברים האלה עד שנגאלו בזכותם? והלא אין בזה לא מצווה ולא עבירה ומה חשיבותו הגדולה של העניין הזה?

אבל אם נתבונן היטב נבין כי הלבוש השם והלשון הם למעשה מאפיינים תרבותיים של עם או קהילה, המבדילים אותה מהקהילות האחרות. כאשר שומרים על שפה מיוחדת, על לבוש מיוחד ועל שמות מיוחדים, מצהירים בזה בכל רגע ורגע כי יש לנו ייחודיות משלנו שחשובה לנו ואנו שומרים עליה. שמירת שלשת הדברים האלה היא שאפשרה לעם ישראל להיות מובדלים ומופרדים מהעמים שסביבם למרות היותם עבדים עובדי עבודת פרך במצרים, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. אם לא היו שומרים אבותינו על ההבדלים הללו הרי שהיו חלילה נטמעים בתוך המצרים ולא היה להם שום רצון קולקטיבי כאומה לצאת ממצרים.

ולעניינינו, כדאי להתבונן על הקהילות החסידיות שאחר השואה הנוראה וחורבנה של יהדות אירופה, אשר היו שרידים מוצלים מאש אחד מעיר ושניים ממשפחה, והגיעו בשברון גוף ורוח לארץ ישראל ואמריקה.והמתבונן שואל את עצמו כיצד במשך שישים שנה צמחו ונבנו הקהילות החסידיות לקהילות מפוארות וחזקות, הן מבחינה רוחנית ציבורית והן מבחינה כלכלית? קהילות שכמעט ונכחדו לחלוטין כמו חסידויות בעלז גור וצאנז, איך הפכו תוך זמן קצר למעצמות מלוכדות ותוססות?

התשובה לעניות דעתי קשורה לעניין הזה שדיברנו בו- שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. השמות שהם קוראים לילדיהם הם אותם שמות "גלותיים" כביכול שקראו להם גם באירופה שלפני השואה, לבושם לא השתנה ונשאר אותו הלבוש בדיוק גם בארץ ישראל ובאמריקה, אותו השטריימל והספודיק, אותו החלאט ואותו הגרטל. צבע הגרביים אם לבן ואם שחור, פיאות אסופות מתחת לכיפה או לצידי הפנים- הכל כפי שהיה. גם לשונם לא נשתנתה- אותה האידיש שדיברו אבותיהם ידברו גם בניהם בבית המדרש ובבית הכנסת, במסחר שביניהם ובשירי הערש שישירו לילדיהם. ומה השפעת הדבר? גאוות יחידה! אנו גאים במורשתנו ובתרבותינו, אנו חזקים בדרכנו ונמשיך בה בגאון ובכבוד עד ביאת משיח צדקנו. זהו המסר הגלוי והסמוי המועבר לילדים ולנכדים, אתו הם גדלים ואליו הם מחויבים בהנהגותיהם היום יומיות, בתרומתם הכלכלית ובכל אורחות חייהם.

אבל אנחנו הספרדים האם נהגנו כמותם? לא ולא. את לבושינו שינינו- לבושם של חכמי הספרדים היום אינו כלבושם של חכמי הספרדים לדורותיהם (החלפנו את הגלימה הספרדית בגלימה האשכנזית...). הלשון השתנתה- מי מדבר בבית מרוקאית תימנית או לדינו? גם אותם שעוד יודעים אינם מלמדים את ילדיהם את השפה ובכך גוזרים עליהם ניתוק וניכור לכל העושר התרבותי של מאות בשנים שנכתב והושר בשפות האלה. פתגמי חכמה ואמרות שנונות שהיוו חלק מהתרבות היהודית הספרדית בחוץ לארץ נעלמות מהלקסיקון כי לא מעבירים את השפה לדורות הבאים. השמות גם הם נעלמים- מיהו שיקרא לבנו מכלוף או לביתו סעדה? מי יקרא לבנו סנטו או לביתו אלגריה? לא מתאים להעמיס עליהם שמות כבדים כאלה...
ומהו המסר שמעבירים לילדים? מסר של נחיתות תרבותית, של תרבות שאין ח"ו מה להתגאות בה ולכן לכו בנים, רעו בשדות זרים ואמצו את תרבותם השלטת...

ואחר כך נבוא בטענות לאחינו האשכנזים למה מזלזלים בנו, וכמו שאמרו המרגלים שבאו לרגל את הארץ בימי משה רבנו- ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. אם האדם אינו מכבד את תרבותו ואת עצמו, מדוע יצפה שאחרים יכבדו אותו?

האם יש תיקון למצב הזה? לחלק מהדברים אולי כבר אין תיקון, אבל מה שניתן עדיין לעשות הוא לחזק את המורשת הספרדית שלנו בהקמת ופיתוח מוסדות חינוך ספרדיים טובים, שיחנכו את תלמידיהם לגאוות יחידה בלימוד תולדותיהם של גדולי ישראל הספרדים לצד גדולי ישראל האשכנזים. לטפח את מנהגי העדות השונות ולתת להם מקום של כבוד בשיח החינוכי של בית הספר. לטפח את שיטת הלימוד הספרדית בישיבות שלנו, שיטה המבוססת על הבנת עומק הפשט ולימוד אליבא דהלכתא, ללמד את זמירות ופיוטי השבת והחג הקדמונים ולחזק את לימוד קריאת התורה בטעמיה. מורשתנו היא מורשת מפוארת ועלינו ללמוד להתגאות בה!