"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ועל "לא תעמד על דם רעֶך", ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך", ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו"" ומצות "וחי אחיך עמָך"" ואהבת לרעך כמוך" , ו"הצל לקוחים למוות" והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים. (הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י)אולם, אליה וקוץ בה, שהרי בתמורה לשחרורו מבית השבי נדרשה המדינה לשחרר יותר מאלף אסירים ואסירות ערבים ופלשתינים העושים כעת את דרכם לחופשי, ביניהם מאות רוצחים ורוצחות שנשפטו למאסרי עולם רבים ואחראים למותם של מאות יהודים חסרי מגן. איך מרגישים קרובי הנרצחים ביודעם כי הרוצחים שהרסו את חייהם ושלחו את יקיריהם אלי קבר מתהלכים חופשי וחוזרים לבתיהם ולמשפחותיהם כאילו מאומה לא קרה?
זאת ועוד, ניסיון העבר הוכיח כי רבים מהמשוחררים בעסקאות קודמות חזרו לפגע ולרצוח כאשר עשו בתחילה, ומי יכול לדעת מה יעשו המשוחררים החדשים בעתיד הקרוב והרחוק חלילה?
לפי תחקיר של ארגון "אלמגור" כ- 80% מהמחבלים שהשתחררו בעסקת ג'יבריל (1,150 מחבלים תמורת שלשה חיילי צה"ל שנשבו בלבנון) חזרו לפעילות טרור. הארגון גם פרסם רשימה חלקית של ישראלים שנרצחו (הי"ד) על ידי אותם משוחררים לאחר שילוחם לחופשי:
ה' יקום דמם:האם מותר להתעלם מהנתונים האלה ולחגוג את שובו של גלעד שליט במנותק מכל זה? כמובן שבני משפחתו היקרים של גלעד חייבים לעשות הכל למען שחרורו מן השבי, אך האם המדינה כמדינה רשאית לסכן את חייהם של מי יודע כמה אזרחים שעלולים חלילה לשלם את המחיר הנורא מכל של העסקה הזאת, אם בחייהם אם בבריאותם או בחיי בני משפחתם יקיריהם וחבריהם? כמובן שזוהי שאלה לא פשוטה. כל התשובות עליה גרועות.
דוד שמעון אביזדריס, יוסי אברהמי, לירון אביטן, ד"ר דוד יעקב אפלבוים, נאוה אפלבוים, שקד אברהם, ציון אגמון, גנדי איסקוב, גלית ארביב, אסנת אברמוב, אשטי אנדלו, חיים אלפסי, שמעון אוסטינסקי, בת-אל אוחנה, אנה אורגל, רועי אלירז, יעל אוחנה, מירי אוחנה, שולמית אברמוביץ', דוד אנחוביץ', אליהו אוזן, נרגיז אוסטרוגורסקי, אביאל אטש, סלים ברכאת, דניס בליומין, אלירן בוסקילה, ליאת בן-עמי, עפרה בורגר, מתן בידרמן, יעקב בן-שבת, אריק בקר, אולגה ברנר, אלן ביר, אברהם ברזילי, עוגניה ברמן, תמר בן-אליהו, פרידה בריטביץ', אלתר בריטביץ', אבי בקרמן, שמעון בן ארויה, ויטלי ברודסקי, נעם גוזובסקי, סוואד סונא ג'אבר, מזי גרגו, קטיה גרינברג, מרים גוטזגן, לריסה גומננקו, צביקה גלברד, אליהו דהן, נפתלי דין, עדי דהן, תמרה דבראשוילי, יוסי הבי, אברה היילה, פרלה הרמלה, אשרף ח'אלד (מזאריב) הואש, מרים וקסמן, סיון וינר, זאב וידר, סיון וידר, חוה וייס, אברהם וייס, שלומית זיו, אשר זגורי, יעקב זאגא, אריאל זאנה, ויאולטה חיזגייאיב, אילונה חנוכייב, עמירם חממי, דניס חדד, איברהים חמיידה, יוליה טרטיאקוב, יחיאל אמיל טובול, שמעון טימשיט, שרון טובול, פרוספר-פרי טוויטו, גאלב טוויל, טירואיינט טקלה, דוד (מוטי) ירקוני, אייל יברבוים, רוני ישראלי, ג'ורג' יעקובוביץ', אנה יעקובוביץ', עמנואל יוסף, יצחק כהן, שפיק כרם, שריאל כץ, עלאא כבישי, יעל כפיר, יעקב כ"ץ, טליה כהנא, הרב בנימין זאב כהנא, אלי (אליקו) כהן, אלזה כהן, צביקה כהן, גדי לוי, דינה לוי, איריס לביא, מרים לוי, רון לביא, מריאן למן, לולה לבקוביץ', שרה לוי, רוזיטה ליימן, אלון מזרחי, פיקי מכלוף, מיכל מור, יבגניה מאלקין, גילה משה, ולדימיר מוררי, אליעזר מוסקוביץ', שלום מרדכי, יצחק מויאל, יפה מועלם, משה מקונן, אשר מרקוס, קארין מלכה, ואדים נורז'יץ, יגאל נביפור, ניר נחום, פליקס ניקולאיצ'וק, סביחה ניסים, אליהו נקש, ולדיסלב סורוקין, דוד סטניסלבסקי, לירון סיבוני, מלכה סולטן, פורוק נעימי, מריה סוקולוב, רומן סוקולובסקי, מופיד סועאד, יוסף עג'מי, יניב עביד, אלי חנא אבו-ע'אנם, שושנה עמוס, גניה פולייס, משה פלד, תרצה פולונסקי, אתי פסחוב, יונתן פלג, נלי פרוב, ציפורה פסחוביץ', ערן פיקאר, אנדרי פריד, אדית פריד, ראיסה פורר, מרינה צחבירשוילי, אלכסנדר קזריס, טל קורצווייל, אהרן קרוגליאק, מיכאל קויפמן, ג'מיל קעדאן, דבורה קרים, מיכאל קרים, יהודית קורמן, אליעזר קורמן, טטיאנה קורוטצ'נקו, דותן רייזל, גדי רג'ואן, חנה רוגן, יעקב רחמני, עירית רשל, קלרה רוזנברגר, גדי שמש, ציפורה שמש, אימן שרוף, ענת שמשון, סרגיי שבצ'וק, רותם שני, אפרת שוורצמן, יעל שורק, אייל שורק, דניאל שפי, ביאנקה שחרור, אליהו תימסיט, ברטה תיתא, יוליה תלמי.
יתירה מזאת, כבר הודיעו ראשי המחבלים כי בכוונתם להמשיך בדרך זאת של חטיפת חיילים ואזרחים לצורכי מיקוח, שכן עוד כ- 8,000 מחבלים כלואים בישראל וברצונם לשחרר את כולם. כמה רוח גבית נותנת עסקה כזאת לארגוני הטרור, כמה הזמנה של התנכלויות נוספות יש בה, וכמה שידור של חולשה קולט הרחוב הערבי השונא שסביבנו. מה שאצלנו מוצג כחוסן של החברה הישראלית שמוכנה לשחרר אלף מחבלים רוצחים תמורת חייל שבוי אחד, מתפרש אצלם כחולשה מרחיקת לכת המזמינה התקפות רצח נוספות חלילה.
סיפור אישי:
בשנה שעברה (תשע"א) הוזמנתי לחידון פומבי על הלכות שבת שנערך בעיר טבריה, בו השתתפו תלמידים של בתי ספר מכל הארץ. התלמידים למדו ושיננו הלכות בהפסקות ובזמנם הפנוי במשך חודשים והכינו עצמם לחידון המסכם בו נבחרו חתן ההלכה וסגניו. בין ילדי החמד שלמדו בתום ובטוהר את הלכות שבת, היה גם ילד אחד מיוחד, שלמד היטב אך לא זכה להגיע לחידון המסכם- יואב פוגל בן ה-11 מהישוב איתמר הי"ד, שנרצח יחד עם הוריו אחיו ואחותו התינוקת בידי שני פלשתינאים בדקירות סכין, בעת ששהו בביתם לאחר סעודת ליל השבת. סיפר לי ידידי המפקח הרב אביכזר הי"ו על ביקורו בתלמוד התורה באיתמר כשבועיים לפני הרצח, ביקור שבו בחן בכיתות. ילד חמוד אחד ומיוחד תפש את תשומת ליבו בתשובותיו הבוטחות והנפלאות- הילד יואב פוגל הי"ד. יואב גם אמר כי הוא כנראה לא ילך למבחן הפומבי שכן לא למד בשביל פרס אלא בשביל ללמוד תורה... זה החינוך שקיבל בביתו.
זהו יואב:
ואלה בני משפחת פוגל הנרצחים:
אלה הם רוצחיהם, יימח שמם ויאבד זכרם:
כוחות הביטחון השקיעו מאמצים כבירים בתפישתם של הרוצחים, והם הובאו לדין צבאי. רבים היו בטוחים כי בית הדין הצבאי יגזור על הנבלות עונש מוות כראוי להם, אך לא, בית הדין פסק לרוצח הראשון חמשה מאסרי עולם ועוד חמש שנים (משפטו של השני עוד מתנהל). הוא יצא מבית הדין הצבאי עם חיוך גדול כשהוא מסמן את האות "וי" בידיו האזוקות.
הוא יושאר בחיים. מתי ישוחרר גם הוא?
בנימוקיהם של השופטים הצבאיים הסבירו מדוע לא פסקו עונש מוות (כפי שיכולים לפסוק למחבלים רוצחים על פי החוק הקיים). והרי לפניכם הנימוקים מפי השופט (ציטוט מכתבה):
"שופט נוסף בהרכב, סגן אלוף יעקב קורן, התייחס גם הוא לאפשרות של הטלת עונש מוות על עוואד, וציין: "מקרה זה מציג בפני כל הרכב פיתוי רב להזדקק לעונש שכזה בגין מעשה שכמעט לא ניתן לעלות על הדעת חמור ממנו... אין זה ודאי כלל ועיקר כי עונש מוות הוא התשובה האולטימטיבית לכל מעשה זוועה... אנשים שבאים לפגוע מתוך ידיעה כמעט ברורה כי יש סיכוי רב שייהרגו אגב ביצוע הפעולה או מתאבדים שאין להם אפשרות זולת להיהרג אגב ביצוע משימתם הנפשעת - אלמנט ההרתעה שבעונש המוות לא יהיה אפקטיבי לגביהם"
בדבריו טוען השופט כי עונש מוות למחבלים לא ירתיע אותם מלבצע רצח ופיגועים. ייתכן מאד וזה נכון. אך האם זה צריך להיות השיקול היחידי להחלטה, אם הדבר מרתיע או לא? לא.
מחבל שרצח יהודים חסרי מגן בכוונה תחילה צריך להוציא להורג כי מגיע לו עונש מוות. נקודה. זה צודק, זה מוסרי, זה נכון וזה חכם:
זה צודק – "כאשר עשה כן ייעשה לו, נפש תחת נפש".
זה מוסרי- כי אסור לרחם על האכזרים "כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים".
זה נכון- השארת המחבלים הרוצחים בחיים כמוה כהודאה בחולשה שלנו להגן על אזרחינו ולנקום את מותם. חולשה במזרח התיכון היא הזמנה למתקפות רצח נוספות.
זה חכם- רק כך נימנע מעסקאות נוראיות המאלצות אותנו לשחרר רוצחי יהודים בתמורה לשחרור חיילים או אזרחים חטופים.
האם השופטים מפחדים לגזור עונשי מוות על מחבלים רוצחים? האם הם חוששים באופן אישי מנקמתם של ארגוני הטרור? צריך לקוות מאד שלא, כי מי שמפחד אסור לו להיות שופט- "לא תגורו מפני איש" אמרה התורה לשופטים. ואולי צריכה המדינה לחוקק חוק המחייב את השופטים לגזור עונש מוות על מחבלים הרוצחים בכוונה תחילה אזרחים ישראלים חסרי מגן?
בל נשכח באיזה מרחב אנחנו חיים.
עם מחבלים ערבים מדברים ערבית. לא שוודית.
