הפרשה המצמררת שנשמעת בכלי התקשורת לגבי מעשיו לכאורה של הרב מוטי אילון מעוררת שאילות רבות ומטרידות. כיצד ייתכן שאדם דתי, ראש ישיבה, מרצה מפורסם ומוערך גם בקרב הציבור הכללי, אדם בעל משפחה ענפה ומעמד מכובד ביותר בציבור הדתי-לאומי, יעשה מעשים כאלה המיוחסים לו? למען הגילוי הנאות אקדים ואומר כי אין הרב אילון משתייך לחוגים החרדיים עימם אני מזהה חברתית את עצמי, אך לצערי איני יכול לחתום על כך שאצלנו דברים כאלה לא יכולים לקרות.
אם ננסה להבין את גודל הזעזוע הציבורי מהמעשים האלה, הוא נובע לדעתי בראש ובראשונה מהתחושה הבריאה הרווחת בציבור כי מאדם דתי יש לדרוש רמת מוסר גבוהה הרבה יותר מאדם שאינו דתי, ואולי במחשבותיהם של חלק גדול מהציבור מצפים מאדם בעל סמכות רוחנית להיות כמעט בדרגת מלאך.
דבר זה ברור ומובן, שכן אורח החיים הדתי הרציני נתפש בעיני רבים מהציבור הכללי כהקרבה גדולה לכל אורך החיים, ויתור גדול על חופש והכנעה מרצון למערכת הכללים והחוקים של ההלכה. להקרבה זאת צריכה להיות לפחות תוצאה של התנהגות המביאה את האדם לשכר בעולם הבא, ולא התנהגות חלילה בלתי מוסרית ובלתי הולמת העוברת על איסורים מפורשים בתורה, וכמו שמביאה הגמרא על רב פלוני שאמר לתלמידיו- "בבקשה מכם אל תירשו פעמיים גיהינום", דהיינו גם תסבלו קושי בעולם הזה וגם לבסוף חלילה תירשו גיהינום בגלל עוונותיכם.
אולם, לאמתו של דבר, תפישה זאת היא פשטנית מאד. בפועל האדם המנהל אורח חיים דתי וחרדי יציב אינו מרגיש שעושה בכך איזו שהיא טובה לקב"ה, או מקריב את הנאות העולם הזה על מזבח השכר של העולם הבא. עולמו של היהודי המאמין הוא עולם הנותן סיפוק לאדם בהרגישו שהוא חי בצורה הראויה, ואין לו שום קנאה בחיים החילוניים שנתפסים בעיניו כצורת חיים לא נכונה וחסרת בסיס רוחני יציב. האמונה בקיומו של בורא לעולם, בתורה מן השמים ובמהלך של השגחה פרטית המלווה את האדם בכל חייו, גורמת לו להרגשה של צדקת דרכו ורצון לחיות את חייו במסגרת הדרישות ההלכתיות בצורה השלימה ביותר.
השמחה ותחושת המילוי הפנימי בשבתות בחגים ובמועדי ישראל, תחושת הקרבה לאלוקים בשעת התפילה, השמחות היהודיות השזורות לאורך ימי חייו של היהודי, נחת מהילדים והנכדים, הנאמנות המשפחתית בין בני הזוג, הערכים היציבים והברורים לאורם היהודי המאמין מחנך את ילדיו, כל אלו ממלאים את נפשו וישותו בתוכן עמוק שאינו מוכן להחליפו בשום אורח חיים אחר. לכן, כאשר מתבוננים על אדם דתי וחרדי, צריך לזכור בראש ובראשונה שמתבוננים על אדם. אדם החי באורח חיים מסוים שהוא רוצה בו ושלם עמו, ולבושו המיוחד אינו הופך אותו למלאך אלא משיכו לחוג החברתי אתו הוא מזדהה. מעולם לא היה אורח חיים דתי תעודת ביטוח כנגד היצר הרע ושלוחיו הרבים, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו ועליו ללחום עם יצרו בכל יום שלא יכשילו. כל מעלתו של האדם הצדיק אינה בהיעדר היצר הרע אלא אדרבא, בהיותו בעל יצר הרע ככל אדם ובהתמודדותו למולו בכוח התורה והמצוות.
ומאחר ואנו מבינים כי מדובר כאן בבני אדם, בני אדם יכולים גם לחטוא. התורה והנביאים מעולם לא כיסו על חטאיהם של גדולי האומה, ובכך לימדו אותנו כי גם החוטא יש לו דרך תשובה ואינו מופקע מכלל ישראל, כשם שאמרו חז"ל על מעשה דוד המלך ובת שבע- "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה לרבים".
עם כל הזעזוע מהמעשים הקשים והנוראים שנעשו לכאורה אסור שהדבר יגרום לאיש שבר באמונה חלילה, אלא רק פחד וחשש מפני עצמתו ההרסנית של היצר הרע שעלול לפגוע בכל אחד ואחד אם לא יעמוד היטב על המשמר ויישא עיניו בכל שעה למרום- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב'ה עוזרו אינו יכול לו."
המעשה המזעזע הזה ראוי שיהי מוקע בצורה הקשה ביותר. הפגיעה הנוראה בזולת הנחשף לניצול מיני משפיל מכוח כפיה פיזית או רוחנית ח"ו, יכול שייחשב כרצח ממש וכמו שאמרה התורה בפרשת האונס- "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". מעשים כאלה אין להסתירם כאשר הם עלולים להמשיך ולפגוע בחפים מפשע, ויש לגונן על הקרבנות הפוטנציאליים אפילו על ידי חשיפתה של הפרשה עם כל חומרתה. את מלוא ההערכה יש לתת לאותם רבנים מהגוף הנקרא "תקנה" אשר ניסו בתחילה למנוע את הנזק וחילול ה' על ידי טיפול דיסקרטי בפרשה אך כאשר ראו כי הדבר אינו מספיק למנוע את האסון הבא קמו ופרסמו את הדברים בגילוי לב, למרות הידיעה הברורה כי הדבר עלול לפגוע פגיעה מורלית קשה, בפרט בציבור אותו הם מנהיגים. הם הוכיחו במעשיהם כי אנשי אמונה לא אבדו, יש לטפל במשברים ברצינות ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח תוך סיכונם של בחורים צעירים נוספים חסרי הגנה.
עיקר הלימוד מהפרשה הזאת צריך להיות עבורנו. אל יחשוב האדם כי הוא מחוסן מפני כישלונות חלילה. ייזהר זהירות יתירה בדיני ייחוד והרחקה מן החטא והכיעור, ימלא ליבו בדברי תורה וחכמה במסירות נפש, ישקיע את כוחות נפשו בחמימות והתלהבות בעשיית הדברים הראויים שהוא מאמין בהם, ובעיקר יישא עיניו למרום ויתפלל לאבינו שבשמיים שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, וכבר הובטחנו כי הבא להיטהר הקב"ה מסייע בידו.
אם ננסה להבין את גודל הזעזוע הציבורי מהמעשים האלה, הוא נובע לדעתי בראש ובראשונה מהתחושה הבריאה הרווחת בציבור כי מאדם דתי יש לדרוש רמת מוסר גבוהה הרבה יותר מאדם שאינו דתי, ואולי במחשבותיהם של חלק גדול מהציבור מצפים מאדם בעל סמכות רוחנית להיות כמעט בדרגת מלאך.
דבר זה ברור ומובן, שכן אורח החיים הדתי הרציני נתפש בעיני רבים מהציבור הכללי כהקרבה גדולה לכל אורך החיים, ויתור גדול על חופש והכנעה מרצון למערכת הכללים והחוקים של ההלכה. להקרבה זאת צריכה להיות לפחות תוצאה של התנהגות המביאה את האדם לשכר בעולם הבא, ולא התנהגות חלילה בלתי מוסרית ובלתי הולמת העוברת על איסורים מפורשים בתורה, וכמו שמביאה הגמרא על רב פלוני שאמר לתלמידיו- "בבקשה מכם אל תירשו פעמיים גיהינום", דהיינו גם תסבלו קושי בעולם הזה וגם לבסוף חלילה תירשו גיהינום בגלל עוונותיכם.
אולם, לאמתו של דבר, תפישה זאת היא פשטנית מאד. בפועל האדם המנהל אורח חיים דתי וחרדי יציב אינו מרגיש שעושה בכך איזו שהיא טובה לקב"ה, או מקריב את הנאות העולם הזה על מזבח השכר של העולם הבא. עולמו של היהודי המאמין הוא עולם הנותן סיפוק לאדם בהרגישו שהוא חי בצורה הראויה, ואין לו שום קנאה בחיים החילוניים שנתפסים בעיניו כצורת חיים לא נכונה וחסרת בסיס רוחני יציב. האמונה בקיומו של בורא לעולם, בתורה מן השמים ובמהלך של השגחה פרטית המלווה את האדם בכל חייו, גורמת לו להרגשה של צדקת דרכו ורצון לחיות את חייו במסגרת הדרישות ההלכתיות בצורה השלימה ביותר.
השמחה ותחושת המילוי הפנימי בשבתות בחגים ובמועדי ישראל, תחושת הקרבה לאלוקים בשעת התפילה, השמחות היהודיות השזורות לאורך ימי חייו של היהודי, נחת מהילדים והנכדים, הנאמנות המשפחתית בין בני הזוג, הערכים היציבים והברורים לאורם היהודי המאמין מחנך את ילדיו, כל אלו ממלאים את נפשו וישותו בתוכן עמוק שאינו מוכן להחליפו בשום אורח חיים אחר. לכן, כאשר מתבוננים על אדם דתי וחרדי, צריך לזכור בראש ובראשונה שמתבוננים על אדם. אדם החי באורח חיים מסוים שהוא רוצה בו ושלם עמו, ולבושו המיוחד אינו הופך אותו למלאך אלא משיכו לחוג החברתי אתו הוא מזדהה. מעולם לא היה אורח חיים דתי תעודת ביטוח כנגד היצר הרע ושלוחיו הרבים, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו ועליו ללחום עם יצרו בכל יום שלא יכשילו. כל מעלתו של האדם הצדיק אינה בהיעדר היצר הרע אלא אדרבא, בהיותו בעל יצר הרע ככל אדם ובהתמודדותו למולו בכוח התורה והמצוות.
ומאחר ואנו מבינים כי מדובר כאן בבני אדם, בני אדם יכולים גם לחטוא. התורה והנביאים מעולם לא כיסו על חטאיהם של גדולי האומה, ובכך לימדו אותנו כי גם החוטא יש לו דרך תשובה ואינו מופקע מכלל ישראל, כשם שאמרו חז"ל על מעשה דוד המלך ובת שבע- "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה לרבים".
עם כל הזעזוע מהמעשים הקשים והנוראים שנעשו לכאורה אסור שהדבר יגרום לאיש שבר באמונה חלילה, אלא רק פחד וחשש מפני עצמתו ההרסנית של היצר הרע שעלול לפגוע בכל אחד ואחד אם לא יעמוד היטב על המשמר ויישא עיניו בכל שעה למרום- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב'ה עוזרו אינו יכול לו."
המעשה המזעזע הזה ראוי שיהי מוקע בצורה הקשה ביותר. הפגיעה הנוראה בזולת הנחשף לניצול מיני משפיל מכוח כפיה פיזית או רוחנית ח"ו, יכול שייחשב כרצח ממש וכמו שאמרה התורה בפרשת האונס- "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". מעשים כאלה אין להסתירם כאשר הם עלולים להמשיך ולפגוע בחפים מפשע, ויש לגונן על הקרבנות הפוטנציאליים אפילו על ידי חשיפתה של הפרשה עם כל חומרתה. את מלוא ההערכה יש לתת לאותם רבנים מהגוף הנקרא "תקנה" אשר ניסו בתחילה למנוע את הנזק וחילול ה' על ידי טיפול דיסקרטי בפרשה אך כאשר ראו כי הדבר אינו מספיק למנוע את האסון הבא קמו ופרסמו את הדברים בגילוי לב, למרות הידיעה הברורה כי הדבר עלול לפגוע פגיעה מורלית קשה, בפרט בציבור אותו הם מנהיגים. הם הוכיחו במעשיהם כי אנשי אמונה לא אבדו, יש לטפל במשברים ברצינות ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח תוך סיכונם של בחורים צעירים נוספים חסרי הגנה.
עיקר הלימוד מהפרשה הזאת צריך להיות עבורנו. אל יחשוב האדם כי הוא מחוסן מפני כישלונות חלילה. ייזהר זהירות יתירה בדיני ייחוד והרחקה מן החטא והכיעור, ימלא ליבו בדברי תורה וחכמה במסירות נפש, ישקיע את כוחות נפשו בחמימות והתלהבות בעשיית הדברים הראויים שהוא מאמין בהם, ובעיקר יישא עיניו למרום ויתפלל לאבינו שבשמיים שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, וכבר הובטחנו כי הבא להיטהר הקב"ה מסייע בידו.
