סיפור ששמעתי על הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל בשנים שהיה ראש ישיבת "קול תורה" בבית וגן. את הסיפור שמעתי מפי אחד מתלמידיו באותם השנים שהכיר את הבחור בו מדובר ואת סיפורו.
אחד הבחורים פנה לראש הישיבה הרב אוירבך זצ"ל וביקש רשות לנסוע לקברי צדיקים בגליל להתפלל על זיווגו שהתעכב. הדבר באותם השנים לא היה נפוץ בישיבות הליטאיות, נסיעה כזאת לקברי צדיקים ובטח שלא באמצע זמן הלימודים. לאחר ששאל אותו הרב זצ"ל מדוע הוא רוצה להתפלל בקברי הצדיקים והבחור הסביר לו את כוונתו, אמר לו כך:
מדוע אתה צריך לנסוע לגליל בכדי להתפלל על קברי הצדיקים? אתה יכול רק לחצות את הכביש הראשי (דרך הרצל בירושלים), ללכת להר הרצל לקברי חללי מלחמות ישראל ולהתפלל שם על הזיווג. יש שם הרבה קברי צדיקים ובע"ה תקובל תפילתך!
למחשבה.
יום שלישי, 20 באפריל 2010
יום חמישי, 18 במרץ 2010
חצי האמת על השקר
התקשורת (הבוקר בגלי צה"ל בשעה 10:00 בשעות השיא של ההאזנה)יצאה בחשיפה מרעישה: לפי נתוני משרד החינוך שליש (!) מהאברכים שיקרו בדיווחי הכנסתם כדי לקבל תוספת הכנסה מהמדינה! המידע היה מוסתר מעיני הציבור במרתפי משרד החינוך עד שהגיעה כתבת הרדיו וחשפה את המידע המפליל בשידור חי לאזני כל העם היושב בציון! והשומע אינו מאמין למשמע אזניו: הייתכן? לאן התדרדרנו? אוי ואבוי וכו' וכו'. והנה מבקרינו הרבים רק חיכו לידיעה כגון זאת להכפיש את לומדי התורה שתורתם אומנותם, ולהציגם באור שלילי כמי שגוזלים ומרמים בעבור בצע כסף, שהרי שליש הוא חלק גדול מאד שמצביע על תופעה חמורה ביותר בכול הציבור.
אולם, מתברר כי הכותרת הבומבסטית על השקר הגדול, היא עצמה חצי האמת והיא עצמה מרמה ומטעה את השומעים. תיתי ליה לחבר הכנסת הרב גפני שלא היסס לבדוק את הדברים ולהשיב עליהם על אתר: מתברר שאכן מדובר בשליש, אך שליש של מה? יש בארץ כ- 11,000 אברכים שתורתם אומנותם, ומתוכם עלה חשד כנגד 192 אברכים שמא לא הצהירו הצהרה מלאה על הכנסותיהם כנדרש. לאחר בדיקה של קבוצת הנחשדים על ידי חברת חקירות חיצונית ששכר משרד החינוך לצורך כך, נוקו שני שלישים מהם מהחשד ורק כ-60 מהם (אכן שליש!) נתפשו בקלקלתם. כמובן שאין להצדיק את המעשים הללו, אך הצגת הדברים כפי שהוצגה בתקשורת מטעה כל שומע. אין זה שליש מכלל האברכים חלילה, אלא מדובר בסך הכל על 60 איש מתוך כ-11,000 דהיינו פחות מאחוז אחד!
אין כאן תופעה, אין כאן סחף, אין כאן כלום. יש כאן רק כשלון אנושי בשוליים שאינו מיצג את הכלל ואינו מלמד מאומה על הכלל, כמו שאמרנו- חצי האמת על השקר. האם אין זה בעצמו שקר גדול יותר?
אולם, מתברר כי הכותרת הבומבסטית על השקר הגדול, היא עצמה חצי האמת והיא עצמה מרמה ומטעה את השומעים. תיתי ליה לחבר הכנסת הרב גפני שלא היסס לבדוק את הדברים ולהשיב עליהם על אתר: מתברר שאכן מדובר בשליש, אך שליש של מה? יש בארץ כ- 11,000 אברכים שתורתם אומנותם, ומתוכם עלה חשד כנגד 192 אברכים שמא לא הצהירו הצהרה מלאה על הכנסותיהם כנדרש. לאחר בדיקה של קבוצת הנחשדים על ידי חברת חקירות חיצונית ששכר משרד החינוך לצורך כך, נוקו שני שלישים מהם מהחשד ורק כ-60 מהם (אכן שליש!) נתפשו בקלקלתם. כמובן שאין להצדיק את המעשים הללו, אך הצגת הדברים כפי שהוצגה בתקשורת מטעה כל שומע. אין זה שליש מכלל האברכים חלילה, אלא מדובר בסך הכל על 60 איש מתוך כ-11,000 דהיינו פחות מאחוז אחד!
אין כאן תופעה, אין כאן סחף, אין כאן כלום. יש כאן רק כשלון אנושי בשוליים שאינו מיצג את הכלל ואינו מלמד מאומה על הכלל, כמו שאמרנו- חצי האמת על השקר. האם אין זה בעצמו שקר גדול יותר?
יום ראשון, 7 במרץ 2010
עגל הזהב ופרה אדומה
בפרשת השבוע, פרשת כי תשא, קראנו על חטא העגל בו כשלו אבותינו אך ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני בו שמעו את הציווי מפי הגבורה- לא יהיה לך א-להים אחרים על פני. רבו הפירושים כיצד הגיעו בזמן כה קצר לעוון החמור של עבודה זרה, וכמו שמעידה התורה בדבר ה' למשה רבנו- סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה, אולם ברצוני לקשר את הדברים לפרשת פרה אדומה, (הנמצאת בתחילתה של פרשת חוקת בספר במדבר), אותה קראנו השבת במפטיר של פרשת כי תשא.
חז"ל לימדונו במשל נפלא כי פרה אדומה המטהרת באפרה את האדם שנטמא בטומאת מת, באה לכפר ולתקן את עוון עגל הזהב. וכך אמרו במדרש ומביאו רש"י: משל לבן שפחה שטינף ארמונו של מלך. אמרו תבוא אימו ותנקה צואת בנה, דהיינו שאמו של העגל היא הפרה תבוא ותכפר על עוון בנה העגל. ויש לשאול, הלוא פרה אדומה זאת, ששוחטים ושורפים ובאפרה מטהרים את הטמאים, אינה אמו של עגל הזהב שנוצר מתוך האש כאשר השליכו לתוכה את נזמי הזהב שפרקו מאזניהם, ואם כן מה הקשר בין הדברים?
אפשר לומר כי באמירת חז"ל טמון יסוד עמוק בהבנת החטא, וכמו שאמרו רבותינו שאין הדין נמתק אלא בשרשו, דהיינו בכדי לבטל את הדין והגזרה ח"ו, יש לעלות לשורשו של הקלקול ולחפש את תיקונו שם. דומה הדבר למלך שגזר עונש מלקות על האדם החוטא, ובודאי גזירת המלך מועברת לעוזריו ואחר כך לדרג נמוך מהם וכן הלאה עד שמגיעה לביצוע בידי השוטר. אם האדם החייב יתחנן בפני השוטר למחול לו לא יועיל הדבר במאומה שכן אין זו גזירתו של השוטר אלא של מי שגבוה ממנו. כמו כן לא יועילו התחנונים בפני הממונים על השוטר אלא רק בפני המלך עצמו שהרי רק בידו לבטל את הגזירה.
בכל דבר קלקול וחטא יש לבדוק מהו שורשו של דבר, וזהו דבר חז"ל "תבוא אמו ותנקה" שהרי האם היא שרשו של הבן. ואף על פי שטעמה העיקרי של מצוות פרה אדומה נסתר מעימנו, וכמו שאמר שלמה המלך על מצווה זאת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", בכל זאת נתנו לנו חז"ל פתח ללמוד כמה עניינים ממצווה זאת ונוכל ללמוד גם רעיון זה.
ולפי הבנת הדברים, שכל תיקון לחטא ולחיסרון צריך להיעשות בשורשו של הפגם, ננסה להבין את המצב העגום של מערכת החינוך הכללי בארץ, אשר מתקשה מאד להתמודד עם התנהגויות אלימות של בני הנוער ועם פריקת עול וזלזול שלא היו מוכרים בדורות הקודמים. עלינו לנסות ולהבין את שרשי הבעיה וכיצד צריכים להתמודד עימה, ועל כך בע"ה במאמר הבא.
יום שני, 22 בפברואר 2010
אנשי אמונה אבדו? (לפרשת הרב מוטי אילון)
הפרשה המצמררת שנשמעת בכלי התקשורת לגבי מעשיו לכאורה של הרב מוטי אילון מעוררת שאילות רבות ומטרידות. כיצד ייתכן שאדם דתי, ראש ישיבה, מרצה מפורסם ומוערך גם בקרב הציבור הכללי, אדם בעל משפחה ענפה ומעמד מכובד ביותר בציבור הדתי-לאומי, יעשה מעשים כאלה המיוחסים לו? למען הגילוי הנאות אקדים ואומר כי אין הרב אילון משתייך לחוגים החרדיים עימם אני מזהה חברתית את עצמי, אך לצערי איני יכול לחתום על כך שאצלנו דברים כאלה לא יכולים לקרות.
אם ננסה להבין את גודל הזעזוע הציבורי מהמעשים האלה, הוא נובע לדעתי בראש ובראשונה מהתחושה הבריאה הרווחת בציבור כי מאדם דתי יש לדרוש רמת מוסר גבוהה הרבה יותר מאדם שאינו דתי, ואולי במחשבותיהם של חלק גדול מהציבור מצפים מאדם בעל סמכות רוחנית להיות כמעט בדרגת מלאך.
דבר זה ברור ומובן, שכן אורח החיים הדתי הרציני נתפש בעיני רבים מהציבור הכללי כהקרבה גדולה לכל אורך החיים, ויתור גדול על חופש והכנעה מרצון למערכת הכללים והחוקים של ההלכה. להקרבה זאת צריכה להיות לפחות תוצאה של התנהגות המביאה את האדם לשכר בעולם הבא, ולא התנהגות חלילה בלתי מוסרית ובלתי הולמת העוברת על איסורים מפורשים בתורה, וכמו שמביאה הגמרא על רב פלוני שאמר לתלמידיו- "בבקשה מכם אל תירשו פעמיים גיהינום", דהיינו גם תסבלו קושי בעולם הזה וגם לבסוף חלילה תירשו גיהינום בגלל עוונותיכם.
אולם, לאמתו של דבר, תפישה זאת היא פשטנית מאד. בפועל האדם המנהל אורח חיים דתי וחרדי יציב אינו מרגיש שעושה בכך איזו שהיא טובה לקב"ה, או מקריב את הנאות העולם הזה על מזבח השכר של העולם הבא. עולמו של היהודי המאמין הוא עולם הנותן סיפוק לאדם בהרגישו שהוא חי בצורה הראויה, ואין לו שום קנאה בחיים החילוניים שנתפסים בעיניו כצורת חיים לא נכונה וחסרת בסיס רוחני יציב. האמונה בקיומו של בורא לעולם, בתורה מן השמים ובמהלך של השגחה פרטית המלווה את האדם בכל חייו, גורמת לו להרגשה של צדקת דרכו ורצון לחיות את חייו במסגרת הדרישות ההלכתיות בצורה השלימה ביותר.
השמחה ותחושת המילוי הפנימי בשבתות בחגים ובמועדי ישראל, תחושת הקרבה לאלוקים בשעת התפילה, השמחות היהודיות השזורות לאורך ימי חייו של היהודי, נחת מהילדים והנכדים, הנאמנות המשפחתית בין בני הזוג, הערכים היציבים והברורים לאורם היהודי המאמין מחנך את ילדיו, כל אלו ממלאים את נפשו וישותו בתוכן עמוק שאינו מוכן להחליפו בשום אורח חיים אחר. לכן, כאשר מתבוננים על אדם דתי וחרדי, צריך לזכור בראש ובראשונה שמתבוננים על אדם. אדם החי באורח חיים מסוים שהוא רוצה בו ושלם עמו, ולבושו המיוחד אינו הופך אותו למלאך אלא משיכו לחוג החברתי אתו הוא מזדהה. מעולם לא היה אורח חיים דתי תעודת ביטוח כנגד היצר הרע ושלוחיו הרבים, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו ועליו ללחום עם יצרו בכל יום שלא יכשילו. כל מעלתו של האדם הצדיק אינה בהיעדר היצר הרע אלא אדרבא, בהיותו בעל יצר הרע ככל אדם ובהתמודדותו למולו בכוח התורה והמצוות.
ומאחר ואנו מבינים כי מדובר כאן בבני אדם, בני אדם יכולים גם לחטוא. התורה והנביאים מעולם לא כיסו על חטאיהם של גדולי האומה, ובכך לימדו אותנו כי גם החוטא יש לו דרך תשובה ואינו מופקע מכלל ישראל, כשם שאמרו חז"ל על מעשה דוד המלך ובת שבע- "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה לרבים".
עם כל הזעזוע מהמעשים הקשים והנוראים שנעשו לכאורה אסור שהדבר יגרום לאיש שבר באמונה חלילה, אלא רק פחד וחשש מפני עצמתו ההרסנית של היצר הרע שעלול לפגוע בכל אחד ואחד אם לא יעמוד היטב על המשמר ויישא עיניו בכל שעה למרום- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב'ה עוזרו אינו יכול לו."
המעשה המזעזע הזה ראוי שיהי מוקע בצורה הקשה ביותר. הפגיעה הנוראה בזולת הנחשף לניצול מיני משפיל מכוח כפיה פיזית או רוחנית ח"ו, יכול שייחשב כרצח ממש וכמו שאמרה התורה בפרשת האונס- "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". מעשים כאלה אין להסתירם כאשר הם עלולים להמשיך ולפגוע בחפים מפשע, ויש לגונן על הקרבנות הפוטנציאליים אפילו על ידי חשיפתה של הפרשה עם כל חומרתה. את מלוא ההערכה יש לתת לאותם רבנים מהגוף הנקרא "תקנה" אשר ניסו בתחילה למנוע את הנזק וחילול ה' על ידי טיפול דיסקרטי בפרשה אך כאשר ראו כי הדבר אינו מספיק למנוע את האסון הבא קמו ופרסמו את הדברים בגילוי לב, למרות הידיעה הברורה כי הדבר עלול לפגוע פגיעה מורלית קשה, בפרט בציבור אותו הם מנהיגים. הם הוכיחו במעשיהם כי אנשי אמונה לא אבדו, יש לטפל במשברים ברצינות ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח תוך סיכונם של בחורים צעירים נוספים חסרי הגנה.
עיקר הלימוד מהפרשה הזאת צריך להיות עבורנו. אל יחשוב האדם כי הוא מחוסן מפני כישלונות חלילה. ייזהר זהירות יתירה בדיני ייחוד והרחקה מן החטא והכיעור, ימלא ליבו בדברי תורה וחכמה במסירות נפש, ישקיע את כוחות נפשו בחמימות והתלהבות בעשיית הדברים הראויים שהוא מאמין בהם, ובעיקר יישא עיניו למרום ויתפלל לאבינו שבשמיים שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, וכבר הובטחנו כי הבא להיטהר הקב"ה מסייע בידו.
אם ננסה להבין את גודל הזעזוע הציבורי מהמעשים האלה, הוא נובע לדעתי בראש ובראשונה מהתחושה הבריאה הרווחת בציבור כי מאדם דתי יש לדרוש רמת מוסר גבוהה הרבה יותר מאדם שאינו דתי, ואולי במחשבותיהם של חלק גדול מהציבור מצפים מאדם בעל סמכות רוחנית להיות כמעט בדרגת מלאך.
דבר זה ברור ומובן, שכן אורח החיים הדתי הרציני נתפש בעיני רבים מהציבור הכללי כהקרבה גדולה לכל אורך החיים, ויתור גדול על חופש והכנעה מרצון למערכת הכללים והחוקים של ההלכה. להקרבה זאת צריכה להיות לפחות תוצאה של התנהגות המביאה את האדם לשכר בעולם הבא, ולא התנהגות חלילה בלתי מוסרית ובלתי הולמת העוברת על איסורים מפורשים בתורה, וכמו שמביאה הגמרא על רב פלוני שאמר לתלמידיו- "בבקשה מכם אל תירשו פעמיים גיהינום", דהיינו גם תסבלו קושי בעולם הזה וגם לבסוף חלילה תירשו גיהינום בגלל עוונותיכם.
אולם, לאמתו של דבר, תפישה זאת היא פשטנית מאד. בפועל האדם המנהל אורח חיים דתי וחרדי יציב אינו מרגיש שעושה בכך איזו שהיא טובה לקב"ה, או מקריב את הנאות העולם הזה על מזבח השכר של העולם הבא. עולמו של היהודי המאמין הוא עולם הנותן סיפוק לאדם בהרגישו שהוא חי בצורה הראויה, ואין לו שום קנאה בחיים החילוניים שנתפסים בעיניו כצורת חיים לא נכונה וחסרת בסיס רוחני יציב. האמונה בקיומו של בורא לעולם, בתורה מן השמים ובמהלך של השגחה פרטית המלווה את האדם בכל חייו, גורמת לו להרגשה של צדקת דרכו ורצון לחיות את חייו במסגרת הדרישות ההלכתיות בצורה השלימה ביותר.
השמחה ותחושת המילוי הפנימי בשבתות בחגים ובמועדי ישראל, תחושת הקרבה לאלוקים בשעת התפילה, השמחות היהודיות השזורות לאורך ימי חייו של היהודי, נחת מהילדים והנכדים, הנאמנות המשפחתית בין בני הזוג, הערכים היציבים והברורים לאורם היהודי המאמין מחנך את ילדיו, כל אלו ממלאים את נפשו וישותו בתוכן עמוק שאינו מוכן להחליפו בשום אורח חיים אחר. לכן, כאשר מתבוננים על אדם דתי וחרדי, צריך לזכור בראש ובראשונה שמתבוננים על אדם. אדם החי באורח חיים מסוים שהוא רוצה בו ושלם עמו, ולבושו המיוחד אינו הופך אותו למלאך אלא משיכו לחוג החברתי אתו הוא מזדהה. מעולם לא היה אורח חיים דתי תעודת ביטוח כנגד היצר הרע ושלוחיו הרבים, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו ועליו ללחום עם יצרו בכל יום שלא יכשילו. כל מעלתו של האדם הצדיק אינה בהיעדר היצר הרע אלא אדרבא, בהיותו בעל יצר הרע ככל אדם ובהתמודדותו למולו בכוח התורה והמצוות.
ומאחר ואנו מבינים כי מדובר כאן בבני אדם, בני אדם יכולים גם לחטוא. התורה והנביאים מעולם לא כיסו על חטאיהם של גדולי האומה, ובכך לימדו אותנו כי גם החוטא יש לו דרך תשובה ואינו מופקע מכלל ישראל, כשם שאמרו חז"ל על מעשה דוד המלך ובת שבע- "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה לרבים".
עם כל הזעזוע מהמעשים הקשים והנוראים שנעשו לכאורה אסור שהדבר יגרום לאיש שבר באמונה חלילה, אלא רק פחד וחשש מפני עצמתו ההרסנית של היצר הרע שעלול לפגוע בכל אחד ואחד אם לא יעמוד היטב על המשמר ויישא עיניו בכל שעה למרום- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב'ה עוזרו אינו יכול לו."
המעשה המזעזע הזה ראוי שיהי מוקע בצורה הקשה ביותר. הפגיעה הנוראה בזולת הנחשף לניצול מיני משפיל מכוח כפיה פיזית או רוחנית ח"ו, יכול שייחשב כרצח ממש וכמו שאמרה התורה בפרשת האונס- "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". מעשים כאלה אין להסתירם כאשר הם עלולים להמשיך ולפגוע בחפים מפשע, ויש לגונן על הקרבנות הפוטנציאליים אפילו על ידי חשיפתה של הפרשה עם כל חומרתה. את מלוא ההערכה יש לתת לאותם רבנים מהגוף הנקרא "תקנה" אשר ניסו בתחילה למנוע את הנזק וחילול ה' על ידי טיפול דיסקרטי בפרשה אך כאשר ראו כי הדבר אינו מספיק למנוע את האסון הבא קמו ופרסמו את הדברים בגילוי לב, למרות הידיעה הברורה כי הדבר עלול לפגוע פגיעה מורלית קשה, בפרט בציבור אותו הם מנהיגים. הם הוכיחו במעשיהם כי אנשי אמונה לא אבדו, יש לטפל במשברים ברצינות ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח תוך סיכונם של בחורים צעירים נוספים חסרי הגנה.
עיקר הלימוד מהפרשה הזאת צריך להיות עבורנו. אל יחשוב האדם כי הוא מחוסן מפני כישלונות חלילה. ייזהר זהירות יתירה בדיני ייחוד והרחקה מן החטא והכיעור, ימלא ליבו בדברי תורה וחכמה במסירות נפש, ישקיע את כוחות נפשו בחמימות והתלהבות בעשיית הדברים הראויים שהוא מאמין בהם, ובעיקר יישא עיניו למרום ויתפלל לאבינו שבשמיים שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, וכבר הובטחנו כי הבא להיטהר הקב"ה מסייע בידו.
יום שישי, 19 בפברואר 2010
שובבי"ם זה עניין רציני
שאלה: קראתי בלוח השנה שעכשיו הם ימי השובבי"ם. מה זה?
תשובה: בתקופה זאת נסתיימו ימי השובבי"ם, הם ששת השבועות שבשבתותיהם קוראים את פרשות השבוע הראשונות בספר שמות שראשי התיבות שלהם שובבי"ם (שמות וארא בוא בשלח יתרו משפטים) ונרמזים בפסוק "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". בשבועות אלה נוהגים חסידים ואנשי מעשה לערוך תעניות לכפרת עוונות בימי שני וחמישי (ימים בהם מוציאים ספר תורה), ולערוך תיקונים מיוחדים בתפילות ובעשיית מצוות לכפרת חטאים בהיותם ימים מסוגלים לתשובה.
ומדוע דווקא בתקופה זאת? אלא שפרשות השבוע האלה מספרות על הירידה של בני ישראל למצרים, השעבוד ועבודת הפרך בה נשתעבדו במשך 210 שנים למצרים, ולבסוף הגאולה הניסית ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, עד לקבלת התורה במעמד הר סיני, שעל ידה הופכים בני ישראל לבני חורין אמיתיים כמו שלמדונו חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (פרקי אבות). מסלול זה מסמל גם את התהליך שעובר האדם הפרטי- האדם עולם קטן. זהו תהליך של שיעבוד ליצר הרע ולכוחות הגוף מהולדתו ועד עומדו על דעתו, ואם זוכה, גם המשכו של התהליך- גאולה משבי היצר וקבלת עול מלכות שמיים שהיא החירות הנפשית האמיתית בהיותו עבד לקב"ה ולא עבד הזמן. משום כך זהו הזמן המסוגל לתהליך של שיבה לאבינו שבשמים ובפרט באותם עניינים הנקראים "חטאת נעורים", הם העניינים שהצניעות יפה להם והגורמים לאדם את רוב הצרות שסובל בעולם הזה.
ומי שלא ניצל את הימים האלה כראוי לא אבדה תקוותו חלילה, אלא יעבור לשלב הבא של ההתקרבות לה'- שמחת הפורים, שהרי נאמר כבר בספרים הקדושים על יום הכיפורים הקדוש "כיפורים- כפורים (הוא כמו פורים)" דהיינו שעל ידי שמחת הפורים יכול להגיע למעלות נפלאות בהתקרבות רוחנית לאבינו שבשמים אף יותר מיום הכיפורים.
תשובה: בתקופה זאת נסתיימו ימי השובבי"ם, הם ששת השבועות שבשבתותיהם קוראים את פרשות השבוע הראשונות בספר שמות שראשי התיבות שלהם שובבי"ם (שמות וארא בוא בשלח יתרו משפטים) ונרמזים בפסוק "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". בשבועות אלה נוהגים חסידים ואנשי מעשה לערוך תעניות לכפרת עוונות בימי שני וחמישי (ימים בהם מוציאים ספר תורה), ולערוך תיקונים מיוחדים בתפילות ובעשיית מצוות לכפרת חטאים בהיותם ימים מסוגלים לתשובה.
ומדוע דווקא בתקופה זאת? אלא שפרשות השבוע האלה מספרות על הירידה של בני ישראל למצרים, השעבוד ועבודת הפרך בה נשתעבדו במשך 210 שנים למצרים, ולבסוף הגאולה הניסית ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, עד לקבלת התורה במעמד הר סיני, שעל ידה הופכים בני ישראל לבני חורין אמיתיים כמו שלמדונו חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (פרקי אבות). מסלול זה מסמל גם את התהליך שעובר האדם הפרטי- האדם עולם קטן. זהו תהליך של שיעבוד ליצר הרע ולכוחות הגוף מהולדתו ועד עומדו על דעתו, ואם זוכה, גם המשכו של התהליך- גאולה משבי היצר וקבלת עול מלכות שמיים שהיא החירות הנפשית האמיתית בהיותו עבד לקב"ה ולא עבד הזמן. משום כך זהו הזמן המסוגל לתהליך של שיבה לאבינו שבשמים ובפרט באותם עניינים הנקראים "חטאת נעורים", הם העניינים שהצניעות יפה להם והגורמים לאדם את רוב הצרות שסובל בעולם הזה.
ומי שלא ניצל את הימים האלה כראוי לא אבדה תקוותו חלילה, אלא יעבור לשלב הבא של ההתקרבות לה'- שמחת הפורים, שהרי נאמר כבר בספרים הקדושים על יום הכיפורים הקדוש "כיפורים- כפורים (הוא כמו פורים)" דהיינו שעל ידי שמחת הפורים יכול להגיע למעלות נפלאות בהתקרבות רוחנית לאבינו שבשמים אף יותר מיום הכיפורים.
יום ראשון, 14 בפברואר 2010
משנכנס אדר- על מצוות השמחה
ראש חודש אדר הגיע ועמו מצוות השמחה- משנכנס אדר מרבים בשמחה. וכבר אמרו הקדמונים כי השמחה אינה מצווה מפורשת אך יש בכוחה להביא את האדם לכל המצוות, והעצבות אינה עבירה מפורשת אך יש בכוחה להביא את האדם לכל העבירות ח"ו. כמה השמחה הפשוטה חסירה לרבים מבני דורינו הרודפים כל היום אחר ענייני העולם הזה ואף פעם לא מרגישים שובע? ומעשה היה ברבי זושא מאניפולי שהיה עני מרוד ובביתו הדל גידל משפחה ברוכת ילדים. פעם אחת הגיע לביתו המט לנפול תלמיד אחד ולו קושיא על דברי הגמרא- חייב אדם לברך על הטובה כשם שמברך על הרעה, דהיינו בשמחה, ושאל איך אפשר לדרוש מאדם שרע לו לברך את ה' בשמחה? אותו התלמיד נשלח על ידי רבו לקבל את התשובה אצל רבי זושא הצדיק. כששמע רבי זושא את השאילה היה תמיה ואמר שמא נפלה כאן טעות? מדוע נשלחת אלי? הלא לי מעולם לא היה רע בחיים ואם כן כיצד אידע להשיב על שאילתך? התבונן התלמיד סביבו בבית הדל, בבגדי הילדים הבלויים ובפניו של רבי זושא המאירים, והבין שהתשובה מהו טוב ומהו רע תלויה בנקודת המבט של האדם. אם האדם חושב שהכל בחיים מגיע לו, אז תמיד חסר לו והוא במרה שחורה ובעצבות גם אם חשבון הבנק שלו מלא וגדוש, שכן כבר לימדונו חז"ל- יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. אבל אם האדם מודה לה' על כל מה שיש לו שכן לפי האמת לא מגיע לו כלום וכל מה שיש לו זה בחסד ה' עליו, אז הוא מודה לה' על הכל ואז הוא יכול להיות בשמחה תמיד. מעבר לכך, כותב החזון איש בקונטרס אמונה וביטחון, כאשר אדם יודע ומאמין שכל מה שעובר עליו בחיים הוא בהשגחה פרטית, ואף נברא לא יכול לעשות לו רע או טוב ללא רצון ה', הרי אדם זה הוא בעל ביטחון אמיתי בהקב"ה ויש עימו הנהגה מיוחדת של חסד, וכמו שאומר דוד המלך בתהילים- והבוטח בה' חסד יסובבנו.
יום שישי, 12 בפברואר 2010
פרשת משפטים- נצחיות חוקי התורה
בפרשת השבוע נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". דרשו חז"ל כי בכל מקום שנאמר ואלה (עם "ו" החיבור) מוסיף על הראשונים וכן כוונת הכתוב ללמדנו- מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני, כמו שעשרת הדברות הכתובות בפרשה הקודמת ניתנו בהר סיני, כך גם המשפטים בפרשתינו שבין אדם לחבירו אף הם ניתנו מסיני.
ופירוש הדברים הוא שלכל אומה מתוקנת יש חוקים ותקנות שנועדו להסדיר את היחסים החברתיים שבין אדם לחבירו כדי לקיים את חברתם המשותפת של בני אדם, ויכל הקורא לחשוב שמא גם חוקי התורה הם חוקים טובים שנחקקו בידי אדם כדי לקיים את העם כחברה מתוקנת. באה התורה ואומרת "ואלה המשפטים" ללמדך כי מקור הסמכות של חוקי התורה בשונה מחוקי האומות הוא במעמד הר סיני ובתורה מן השמיים, ולכן החיוב לקיים את החוקים אינו משתנה בשינוי הדורות ובשינוי התפיסות החברתיות ואמות המוסר הנקודתיות שבכל דור ודור, אלא חוקים אלה קבועים ועומדים לעולם, שכן מקור סמכותם הוא נצחי. מעצם הדבר מתבאר כי התורה אינה יכולה להשתנות אלא המציאות היא שמשתנה ויש להתאים את המציאות לחוקי התורה כפי שניתנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ולא להתאים את התורה למציאות כשם שאין מתאימים את האדם לחליפה אלא את החליפה לאדם.
שאילה למחשבה: נאמר בפרשה "ורפוא ירפא" ודרשו חז"ל מכאן שניתנה הרשות לרופא לרפא. מדוע צריך הרופא לקבל רשות בכדי לרפא?
ופירוש הדברים הוא שלכל אומה מתוקנת יש חוקים ותקנות שנועדו להסדיר את היחסים החברתיים שבין אדם לחבירו כדי לקיים את חברתם המשותפת של בני אדם, ויכל הקורא לחשוב שמא גם חוקי התורה הם חוקים טובים שנחקקו בידי אדם כדי לקיים את העם כחברה מתוקנת. באה התורה ואומרת "ואלה המשפטים" ללמדך כי מקור הסמכות של חוקי התורה בשונה מחוקי האומות הוא במעמד הר סיני ובתורה מן השמיים, ולכן החיוב לקיים את החוקים אינו משתנה בשינוי הדורות ובשינוי התפיסות החברתיות ואמות המוסר הנקודתיות שבכל דור ודור, אלא חוקים אלה קבועים ועומדים לעולם, שכן מקור סמכותם הוא נצחי. מעצם הדבר מתבאר כי התורה אינה יכולה להשתנות אלא המציאות היא שמשתנה ויש להתאים את המציאות לחוקי התורה כפי שניתנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ולא להתאים את התורה למציאות כשם שאין מתאימים את האדם לחליפה אלא את החליפה לאדם.
שאילה למחשבה: נאמר בפרשה "ורפוא ירפא" ודרשו חז"ל מכאן שניתנה הרשות לרופא לרפא. מדוע צריך הרופא לקבל רשות בכדי לרפא?
הירשם ל-
רשומות (Atom)
