יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

ברוך הבא גלעד שליט

כלי התקשורת מדווחים כל הבוקר על ההכנות לחזרתו לביתו. העסקה שנחתמה לשחרורו של גלעד שליט מהשבי האכזרי לאחר יותר מחמש שנים, מעוררת התרגשות רבה אצל כולם. פדיון שבוים כמצווה גדולה מאד של פיקוח נפש מתבטאת היטב בדברי הרמב"ם בספר משנה תורה:
"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ועל "לא תעמד על דם רעֶך", ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך", ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו"‏" ומצות "וחי אחיך עמָך"‏" ואהבת לרעך כמוך" , ו"הצל לקוחים למוות" והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים. (הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י)
אולם, אליה וקוץ בה, שהרי בתמורה לשחרורו מבית השבי נדרשה המדינה לשחרר יותר מאלף אסירים ואסירות ערבים ופלשתינים העושים כעת את דרכם לחופשי, ביניהם מאות רוצחים ורוצחות שנשפטו למאסרי עולם רבים ואחראים למותם של מאות יהודים חסרי מגן. איך מרגישים קרובי הנרצחים ביודעם כי הרוצחים שהרסו את חייהם ושלחו את יקיריהם אלי קבר מתהלכים חופשי וחוזרים לבתיהם ולמשפחותיהם כאילו מאומה לא קרה?

זאת ועוד, ניסיון העבר הוכיח כי רבים מהמשוחררים בעסקאות קודמות חזרו לפגע ולרצוח כאשר עשו בתחילה, ומי יכול לדעת מה יעשו המשוחררים החדשים בעתיד הקרוב והרחוק חלילה?

לפי תחקיר של ארגון "אלמגור" כ- 80% מהמחבלים שהשתחררו בעסקת ג'יבריל (1,150 מחבלים תמורת שלשה חיילי צה"ל שנשבו בלבנון) חזרו לפעילות טרור. הארגון גם פרסם רשימה חלקית של ישראלים שנרצחו (הי"ד) על ידי אותם משוחררים לאחר שילוחם לחופשי:
ה' יקום דמם:

דוד שמעון אביזדריס, יוסי אברהמי, לירון אביטן, ד"ר דוד יעקב אפלבוים, נאוה אפלבוים, שקד אברהם, ציון אגמון, גנדי איסקוב, גלית ארביב, אסנת אברמוב, אשטי אנדלו, חיים אלפסי, שמעון אוסטינסקי, בת-אל אוחנה, אנה אורגל, רועי אלירז, יעל אוחנה, מירי אוחנה, שולמית אברמוביץ', דוד אנחוביץ', אליהו אוזן, נרגיז אוסטרוגורסקי, אביאל אטש, סלים ברכאת, דניס בליומין, אלירן בוסקילה, ליאת בן-עמי, עפרה בורגר, מתן בידרמן, יעקב בן-שבת, אריק בקר, אולגה ברנר, אלן ביר, אברהם ברזילי, עוגניה ברמן, תמר בן-אליהו, פרידה בריטביץ', אלתר בריטביץ', אבי בקרמן, שמעון בן ארויה, ויטלי ברודסקי, נעם גוזובסקי, סוואד סונא ג'אבר, מזי גרגו, קטיה גרינברג, מרים גוטזגן, לריסה גומננקו, צביקה גלברד, אליהו דהן, נפתלי דין, עדי דהן, תמרה דבראשוילי, יוסי הבי, אברה היילה, פרלה הרמלה, אשרף ח'אלד (מזאריב) הואש, מרים וקסמן, סיון וינר, זאב וידר, סיון וידר, חוה וייס, אברהם וייס, שלומית זיו, אשר זגורי, יעקב זאגא, אריאל זאנה, ויאולטה חיזגייאיב, אילונה חנוכייב, עמירם חממי, דניס חדד, איברהים חמיידה, יוליה טרטיאקוב, יחיאל אמיל טובול, שמעון טימשיט, שרון טובול, פרוספר-פרי טוויטו, גאלב טוויל, טירואיינט טקלה, דוד (מוטי) ירקוני, אייל יברבוים, רוני ישראלי, ג'ורג' יעקובוביץ', אנה יעקובוביץ', עמנואל יוסף, יצחק כהן, שפיק כרם, שריאל כץ, עלאא כבישי, יעל כפיר, יעקב כ"ץ, טליה כהנא, הרב בנימין זאב כהנא, אלי (אליקו) כהן, אלזה כהן, צביקה כהן, גדי לוי, דינה לוי, איריס לביא, מרים לוי, רון לביא, מריאן למן, לולה לבקוביץ', שרה לוי, רוזיטה ליימן, אלון מזרחי, פיקי מכלוף, מיכל מור, יבגניה מאלקין, גילה משה, ולדימיר מוררי, אליעזר מוסקוביץ', שלום מרדכי, יצחק מויאל, יפה מועלם, משה מקונן, אשר מרקוס, קארין מלכה, ואדים נורז'יץ, יגאל נביפור, ניר נחום, פליקס ניקולאיצ'וק, סביחה ניסים, אליהו נקש, ולדיסלב סורוקין, דוד סטניסלבסקי, לירון סיבוני, מלכה סולטן, פורוק נעימי, מריה סוקולוב, רומן סוקולובסקי, מופיד סועאד, יוסף עג'מי, יניב עביד, אלי חנא אבו-ע'אנם, שושנה עמוס, גניה פולייס, משה פלד, תרצה פולונסקי, אתי פסחוב, יונתן פלג, נלי פרוב, ציפורה פסחוביץ', ערן פיקאר, אנדרי פריד, אדית פריד, ראיסה פורר, מרינה צחבירשוילי, אלכסנדר קזריס, טל קורצווייל, אהרן קרוגליאק, מיכאל קויפמן, ג'מיל קעדאן, דבורה קרים, מיכאל קרים, יהודית קורמן, אליעזר קורמן, טטיאנה קורוטצ'נקו, דותן רייזל, גדי רג'ואן, חנה רוגן, יעקב רחמני, עירית רשל, קלרה רוזנברגר, גדי שמש, ציפורה שמש, אימן שרוף, ענת שמשון, סרגיי שבצ'וק, רותם שני, אפרת שוורצמן, יעל שורק, אייל שורק, דניאל שפי, ביאנקה שחרור, אליהו תימסיט, ברטה תיתא, יוליה תלמי.
האם מותר להתעלם מהנתונים האלה ולחגוג את שובו של גלעד שליט במנותק מכל זה? כמובן שבני משפחתו היקרים של גלעד חייבים לעשות הכל למען שחרורו מן השבי, אך האם המדינה כמדינה רשאית לסכן את חייהם של מי יודע כמה אזרחים שעלולים חלילה לשלם את המחיר הנורא מכל של העסקה הזאת, אם בחייהם אם בבריאותם או בחיי בני משפחתם יקיריהם וחבריהם? כמובן שזוהי שאלה לא פשוטה. כל התשובות עליה גרועות.

יתירה מזאת, כבר הודיעו ראשי המחבלים כי בכוונתם להמשיך בדרך זאת של חטיפת חיילים ואזרחים לצורכי מיקוח, שכן עוד כ- 8,000 מחבלים כלואים בישראל וברצונם לשחרר את כולם. כמה רוח גבית נותנת עסקה כזאת לארגוני הטרור, כמה הזמנה של התנכלויות נוספות יש בה, וכמה שידור של חולשה קולט הרחוב הערבי השונא שסביבנו. מה שאצלנו מוצג כחוסן של החברה הישראלית שמוכנה לשחרר אלף מחבלים רוצחים תמורת חייל שבוי אחד, מתפרש אצלם כחולשה מרחיקת לכת המזמינה התקפות רצח נוספות חלילה.

סיפור אישי:

בשנה שעברה (תשע"א) הוזמנתי לחידון פומבי על הלכות שבת שנערך בעיר טבריה, בו השתתפו תלמידים של בתי ספר מכל הארץ. התלמידים למדו ושיננו הלכות בהפסקות ובזמנם הפנוי במשך חודשים והכינו עצמם לחידון המסכם בו נבחרו חתן ההלכה וסגניו. בין ילדי החמד שלמדו בתום ובטוהר את הלכות שבת, היה גם ילד אחד מיוחד, שלמד היטב אך לא זכה להגיע לחידון המסכם- יואב פוגל בן ה-11 מהישוב איתמר הי"ד, שנרצח יחד עם הוריו אחיו ואחותו התינוקת בידי שני פלשתינאים בדקירות סכין, בעת ששהו בביתם לאחר סעודת ליל השבת. סיפר לי ידידי המפקח הרב אביכזר הי"ו על ביקורו בתלמוד התורה באיתמר כשבועיים לפני הרצח, ביקור שבו בחן בכיתות. ילד חמוד אחד ומיוחד תפש את תשומת ליבו בתשובותיו הבוטחות והנפלאות- הילד יואב פוגל הי"ד. יואב גם אמר כי הוא כנראה לא ילך למבחן הפומבי שכן לא למד בשביל פרס אלא בשביל ללמוד תורה... זה החינוך שקיבל בביתו.

זהו יואב:


ואלה בני משפחת פוגל הנרצחים:




אלה הם רוצחיהם, יימח שמם ויאבד זכרם:


כוחות הביטחון השקיעו מאמצים כבירים בתפישתם של הרוצחים, והם הובאו לדין צבאי. רבים היו בטוחים כי בית הדין הצבאי יגזור על הנבלות עונש מוות כראוי להם, אך לא, בית הדין פסק לרוצח הראשון חמשה מאסרי עולם ועוד חמש שנים (משפטו של השני עוד מתנהל). הוא יצא מבית הדין הצבאי עם חיוך גדול כשהוא מסמן את האות "וי" בידיו האזוקות.

הוא יושאר בחיים. מתי ישוחרר גם הוא?

בנימוקיהם של השופטים הצבאיים הסבירו מדוע לא פסקו עונש מוות (כפי שיכולים לפסוק למחבלים רוצחים על פי החוק הקיים). והרי לפניכם הנימוקים מפי השופט (ציטוט מכתבה):

"שופט נוסף בהרכב, סגן אלוף יעקב קורן, התייחס גם הוא לאפשרות של הטלת עונש מוות על עוואד, וציין: "מקרה זה מציג בפני כל הרכב פיתוי רב להזדקק לעונש שכזה בגין מעשה שכמעט לא ניתן לעלות על הדעת חמור ממנו... אין זה ודאי כלל ועיקר כי עונש מוות הוא התשובה האולטימטיבית לכל מעשה זוועה... אנשים שבאים לפגוע מתוך ידיעה כמעט ברורה כי יש סיכוי רב שייהרגו אגב ביצוע הפעולה או מתאבדים שאין להם אפשרות זולת להיהרג אגב ביצוע משימתם הנפשעת - אלמנט ההרתעה שבעונש המוות לא יהיה אפקטיבי לגביהם"

בדבריו טוען השופט כי עונש מוות למחבלים לא ירתיע אותם מלבצע רצח ופיגועים. ייתכן מאד וזה נכון. אך האם זה צריך להיות השיקול היחידי להחלטה, אם הדבר מרתיע או לא? לא.

מחבל שרצח יהודים חסרי מגן בכוונה תחילה צריך להוציא להורג כי מגיע לו עונש מוות. נקודה. זה צודק, זה מוסרי, זה נכון וזה חכם:

זה צודק – "כאשר עשה כן ייעשה לו, נפש תחת נפש".

זה מוסרי- כי אסור לרחם על האכזרים "כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים".

זה נכון- השארת המחבלים הרוצחים בחיים כמוה כהודאה בחולשה שלנו להגן על אזרחינו ולנקום את מותם. חולשה במזרח התיכון היא הזמנה למתקפות רצח נוספות.

זה חכם- רק כך נימנע מעסקאות נוראיות המאלצות אותנו לשחרר רוצחי יהודים בתמורה לשחרור חיילים או אזרחים חטופים.

האם השופטים מפחדים לגזור עונשי מוות על מחבלים רוצחים? האם הם חוששים באופן אישי מנקמתם של ארגוני הטרור? צריך לקוות מאד שלא, כי מי שמפחד אסור לו להיות שופט- "לא תגורו מפני איש" אמרה התורה לשופטים. ואולי צריכה המדינה לחוקק חוק המחייב את השופטים לגזור עונש מוות על מחבלים הרוצחים בכוונה תחילה אזרחים ישראלים חסרי מגן?

בל נשכח באיזה מרחב אנחנו חיים.

עם מחבלים ערבים מדברים ערבית. לא שוודית.

יום ראשון, 9 בינואר 2011

אש הכרמל ותבערת השנאה

טקס האזכרה לחללי השריפה בכרמל במלאת שלושים יום לאסון, שנערך במעמד נשיא המדינה ראש הממשלה הרבנים הראשיים שרים ואישי ציבור, היה אמור להיות טקס ממלכתי בתוך הקונצנזוס הלאומי של התייחדות עם חללי השרפה. אולם טקס זה ייזכר בציבור הרחב בעיקר בשל המהומה רבתי שהייתה בו, עם הקריאות והצעקות של קרובי משפחה ובראשם דני רוזן בן זוגה של תנ"צ אהובה תומר ז"ל לעבר ראש הממשלה, לסלק את שר הפנים אלי ישי מהאולם. זאת מאחר ולדעתם הוא זה שצריך להתפטר בעקבות המחדל והאסון ואינו עושה כן. פניו של השר ישי הולבנו קבל עם ועדה עד שעזב מעצמו את האולם בליווי הרבנים הראשיים, בכדי שלא תמשיך המהומה שהביכה את מרבית המשתתפים במקום.

הורים שכולים שדיברו למחרת בתקשורת הביעו את מורת רוחם מההתקפה המשתלחת כנגד שר הפנים, ואף ביקשו מחילה ממנו ומהרבנים הראשיים. אותם הורים אמרו כי אין בליבם דבר כנגד השר ישי ואינם מאשימים אותו במאומה. אחד ההורים סיפר על השתלשלות האירועים שהובילה להילכדות אוטובוס הצוערים בלהבות האש. הוא סיפר כי ככל שביררו את העניין עלו העובדות הבאות (היו שלושה ניצולים מהאוטובוס שסיפרו מה קרה שם):

1. האוטובוס הגיע מאזור המרכז ועלה מצומת עתלית לכיוון בית אורן בכדי להגיע לכלא דמון הנמצא מעליו. האוטובוס הגיע למחסום משטרתי בתחילת העלייה והשוטרים במחסום אפשרו לו לעבור.
2. האוטובוס הגיע לאזור בית אורן שם נמצא באותה שעה הפיקוד הבכיר של משטרת חיפה בראשות תנ"צ אהובה תומר ז"ל שעצרה את האוטובוס מחשש להילכדותו באש התופת והורתה לו להסתובב על עקבותיו. היה ויכוח בינה לבין מפקדי האוטובוס שטענו כי הם יכולים להספיק ולהגיע ליעדם לפני שהאש תגיע אליהם, ויכוח שנמשך כארבע דקות.
3. בסופו של הויכוח עמדה מפקדת תחנת חיפה על דעתה שאסור להמשיך והאוטובוס החל להסתובב בכביש הצר, דבר שלקח עוד מספר דקות. כל דקות העיכוב הללו היו קריטיות שכן האש התקדמה במהירות והאוטובוס כבר לא יכול היה להימלט ממנה. את התוצאות הקשות כולנו כבר יודעים, 44 נספים בשריפה ובתוכם מפקדת התחנה תנ"צ אהובה תומר ז"ל.
כחכמים לאחר מעשה, אילו הייתה מניחה אהובה תומר לאוטובוס להמשיך בדרכו היה כנראה מצליח להגיע ליעדו וחלק מהאסון הכבד היה נמנע. אלו היה דבריו של אותו אב שכול שדיבר למחרת טקס האזכרה ברשת ב'.

הדברים הללו הפכו בהמשך היום לנושא חם עד שורף בתקשורת. פורסם בשם "מקורבי השר ישי" מתנועת ש"ס כי אשמתה של תנ"צ תומר באסון גדולה משל שר הפנים אלי ישי, בשל החלטתה השגויה לכאורה בזירת האירוע, וממילא זעקתו של בן זוגה דני רוזן ראוי לה שתשתקע ולא תישמע עוד. כמובן שהדברים הקשים הללו לא נותרו ללא מענה, ובעקבות הדברים (אותם הגדירו דוברי ש"ס שאינם עמדתה הרשמית של המפלגה), גברה הביקורת הקשה כנגד ישי ומפלגתו עשרת מונים. תוך כדי כך הגדירה משטרת ישראל את הטענות כנגד תומר כ"טענות מרושעות" שאין להן אחיזה במציאות.

על דברים אלה וכיוצא בהם הזהירו כבר חז"ל "חכמים היזהרו בדבריכם". לא רק שהשימוש בשמה של אהובה תומר ז"ל כעין מגן בפני חיצי הביקורת הוא פסול מעיקרו ושום תועלת לא יכולה לצאת ממנו, אלא אף עצם ההשוואה בין הדברים אינה נכונה. גם אם נאמר שבדיעבד לאחר מעשה הייתה שם החלטה שגויה, הרי מדובר כאן בהחלטה קשה בתוך זירה בוערת, שכל כוונתה הייתה למנוע את האסון המתקרב בו מצאה לבסוף גם אהובה תומר את מותה. אי אפשר להאשים שום אדם במצב כזה בהחלטה שגויה שכן ההחלטות מתקבלות לפי הנתונים הידועים באותו רגע, ובודאי שבאותו רגע החליטה את ההחלטה הנכונה ביותר לפי כובד האחריות שהייתה מוטלת עליה. אין להחלטה זאת ולא כלום עם הטענות כנגד אלי ישי בתוקף תפקידו כשר הממונה על שירותי הכבאות. אהובה תומר יחד עם שאר הנספים היו בסופו של דבר קורבנות של החלטות שגויות של שרי פנים וממשלות ישראל לדורותיהם שהזניחו ושיתקו את מערך הכבאות בישראל, החלטות שלא נתקבלו בזירת האש אלא בלשכות מרווחות וחדרים ממוזגים.

המשווה בין אחריותה של תומר לאחריות הדרג המיניסטריאלי, עושה עוול נורא לא רק לזכרה של תומר, אלא בראש ובראשונה לרמת האינטליגנציה של הציבור בישראל. הטענה אם אלי ישי צריך להתפטר או לא, צריכה להידון בלא קשר להחלטות ולפעולות שנעשו בזירת האירוע עצמו.

אך האם באמת שר הפנים אלי ישי צריך להתפטר בעקבות האסון? האם הטענה שהוא צריך להתפטר כי הדבר קרה "במשמרת שלו", למרות שהאחריות למחדל מוטלת על כתפיים רבות, היא טענה צודקת? האם אין די בכך שהתריע בפני הממשלה על מצב מערך הכבאות וניסה לתקן מה שיכל, ומה לכם כי תלינו עליו?

ובכן הטענה צודקת, ולמרות זאת אלי ישי לא צריך להתפטר. הטענה צודקת כי במשטר דמוקרטי מתוקן נבחרי ציבור צריכים לשלם מחיר אישי על מחדלים, גם אם אשמתו אינה גדולה משל האחרים ורק מזלו הרע גרם שהמחדל התפוצץ תחת ידיו. נבחר ציבור צריך שתהיה לו אימת הציבור שהוא משרת, ואימה זאת מושגת על ידי "למען יראו וייראו", יש דין וחשבון שעליך למסור לציבור. נבחר הציבור נשפט על פי מעשיו ולא על פי כוונותיו וניסיונותיו, יהיו טובים ככל שיהיו, ולכן כשקורית קטסטרופה מישהו חייב לקחת אחריות. לא ייתכן שאחרי שנשרפו חיים 44 אנשים חפים מפשע בגלל מחדל ממשלתי מתמשך, כולם אשמים אך בסופו של דבר אף אחד בממשלה לא משלם את המחיר.

אלא, כל זה נכון כאשר ישנה תרבות ציבורית של לקיחת אחריות. כל זה נכון כאשר תמיד הדרישה הציבורית תקיפה למינהל ציבורי תקין, ולא מופיעה ברעמים וברקים רק כאשר הדבר משרת אינטרסים פוליטיים ברורים. האם אנחנו חיים בחברה שלוקחת אחריות ציבורית? האם אחרי המחדלים הנוראיים במלחמת לבנון השנייה התפטר כאן ראש ממשלה (אולמרט)? אולי שר הביטחון (פרץ)? אולי הרמטכ"ל (חלוץ)? התשובה היא לא ושוב פעם לא.

מתי, מאז התפטרותו של יצחק רבין מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים של אשתו, התפטרו כאן אנשי ציבור בגלל מחדלים שהיו אחראים עליהם ישירות ולא רק כמי שנפל הדבר במשמרת שלו? אי אפשר לבוא היום ולדרוש מאלי ישי את מה שלא עושים אצלנו, רק בגלל שזה יותר נוח לתקוף אותו מאשר נבחרי ציבור אחרים. נוח לתקוף אותו כי הוא שייך לציבור החרדי שעובר בזמן האחרון דמוניזציה תקשורתית מסיבית, נוח לתקוף אותו כי אין לו אוהבים רבים מידי, נוח לתקוף אותו כי קשה לו להשיב מלחמה מילולית ניצחת.

אל לנו להבעיר את אש השנאה לחינם. מוטב שנבין כי אף שר פנים אחר לפני השריפה בכרמל לא נהג אחרת מאלי ישי, וגם אם היה במקומו לא היה מתפטר מתפקידו. זאת המציאות הציבורית של חיינו בארץ. הדרישה דווקא מאלי ישי לתקן את המציאות הזאת היא דרישה פוליטית ולא צודקת.

יום שישי, 2 ביולי 2010

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם- לפרשת עמנואל

בספיחיה של פרשת עמנואל על האפליה העדתית כביכול בקבלת תלמידות ספרדיות לבית ספר בית יעקב האשכנזי ומבלי להתייחס לדיון אם הייתה הפליה עדתית או אי התאמה דתית, רציתי לדון בתופעה הידועה כספרדים "משתכנזים", דהיינו ספרדים החיים כאשכנזים בהנהגותיהם ואף משנים את שמותיהם לשמות אשכנזים.

לראשונה נתקלתי בתופעה המוזרה הזאת לפני מספר שנים כשהלכתי לניחום אבלים אצל משפחה בשם אסולין. כשהגעתי לכתובת הנכונה חיפשתי בתיבות הדואר את שם המשפחה (לא הייתה מודעת אבל בכניסה כפי שנהוג בדרך כלל) אך לשווא. חשבתי שאולי טעיתי בכתובת אבל הכתובת הייתה נכונה, אך לאן נעלמה משפחת אסולין? בעיון מדוקדק יותר בשמות שעל תיבות הדואר הבחנתי לפתע בשם אמריקאי משהו- אילסון. בהברקה של רגע הבנתי כי אילסון הוא כנראה אסולין בהיפוך סדר האותיות, ואכן כשעליתי לבית גיליתי כי ההשערה נכונה, זהו אסולין המרוקאי שהפך את עורו לאילסון האמריקאי.

אחר כך פגשתי עוד ועוד סיפורים דומים לזה ולא הבנתי, מה ראו צאצאיה של יהדות ספרד המעטירה להשיל את עורם ולעטות עליהם את גלימת האשכנזיות? מהי אותה להיטות להתאבק בעפר רגליהם של אחינו האשכנזים ומהו המסר שאנשים אלה מעבירים לבניהם ובנותיהם אם לא מסר של נחיתות תרבותית משוועת עד כדי כך שאנו מתביישים במוצאינו הספרדי?

ומה עם אותם שלא שינו את שמותיהם אבל מנסים בכל כוחם להכניס את ילדיהם למוסדות החינוך האשכנזים? הבדיחה מספרת על אותו אב ספרדי שהגיע לראש הישיבה האשכנזי והלה סירב לקבל את בנו לישיבה. האב האומלל זעק מקירות ליבו- אבל אני רוצה ישיבה אשכנזית! ענה לו ראש הישיבה- גם אני רוצה...

האם עלינו הספרדים ח"ו להתבייש במוצאינו? הלא כמה וכמה גדולי התורה והיראה יצאו מעדות הספרדים, ראשונים ואחרונים עליהם עומד עולם התורה. די אם נזכיר מקצת מהגדולים- הרמב"ם הרי"ף הרמח"ל החיד"א הרש"ש ריה"ל ורשב"ג, השולחן ערוך והאור החיים הקדוש, הבן איש חי וכף החיים ועוד ועוד גדולי עולם שהאירו בתורתם את עולם התורה כולו.

יראת השמיים ואמונת החכמים הפשוטה של קהילות הספרדים בכל תפוצותיהם, הצניעות ומסירות הנפש על קיום התורה ויישוב ארץ ישראל כל אלה הם מהמפורסמות שאינן צריכות לראייה, וכך שמעתי פעם מהרב המקובל זאב חישין זצוק"ל שהיה דור אחר דור מאנשי ירושלים של מעלה, כי כאשר עלו חכמי האשכנזים לירושלים היו עומדים לפני חכמי הספרדים כתלמיד לפני רבו לגודל קדושתם וחכמתם של חכמי הספרדים דאז.




וחשבתי בסייעתא דשמייא להסביר את שורש העניין על פי דברי חז"ל לגבי אבותינו במצרים שנגאלו בזכות שלא שינו שלשה דברים- לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם ולא שינו את לבושיהם. איזו מצווה גדולה יש בשלשת הדברים האלה עד שנגאלו בזכותם? והלא אין בזה לא מצווה ולא עבירה ומה חשיבותו הגדולה של העניין הזה?

אבל אם נתבונן היטב נבין כי הלבוש השם והלשון הם למעשה מאפיינים תרבותיים של עם או קהילה, המבדילים אותה מהקהילות האחרות. כאשר שומרים על שפה מיוחדת, על לבוש מיוחד ועל שמות מיוחדים, מצהירים בזה בכל רגע ורגע כי יש לנו ייחודיות משלנו שחשובה לנו ואנו שומרים עליה. שמירת שלשת הדברים האלה היא שאפשרה לעם ישראל להיות מובדלים ומופרדים מהעמים שסביבם למרות היותם עבדים עובדי עבודת פרך במצרים, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. אם לא היו שומרים אבותינו על ההבדלים הללו הרי שהיו חלילה נטמעים בתוך המצרים ולא היה להם שום רצון קולקטיבי כאומה לצאת ממצרים.

ולעניינינו, כדאי להתבונן על הקהילות החסידיות שאחר השואה הנוראה וחורבנה של יהדות אירופה, אשר היו שרידים מוצלים מאש אחד מעיר ושניים ממשפחה, והגיעו בשברון גוף ורוח לארץ ישראל ואמריקה.והמתבונן שואל את עצמו כיצד במשך שישים שנה צמחו ונבנו הקהילות החסידיות לקהילות מפוארות וחזקות, הן מבחינה רוחנית ציבורית והן מבחינה כלכלית? קהילות שכמעט ונכחדו לחלוטין כמו חסידויות בעלז גור וצאנז, איך הפכו תוך זמן קצר למעצמות מלוכדות ותוססות?

התשובה לעניות דעתי קשורה לעניין הזה שדיברנו בו- שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. השמות שהם קוראים לילדיהם הם אותם שמות "גלותיים" כביכול שקראו להם גם באירופה שלפני השואה, לבושם לא השתנה ונשאר אותו הלבוש בדיוק גם בארץ ישראל ובאמריקה, אותו השטריימל והספודיק, אותו החלאט ואותו הגרטל. צבע הגרביים אם לבן ואם שחור, פיאות אסופות מתחת לכיפה או לצידי הפנים- הכל כפי שהיה. גם לשונם לא נשתנתה- אותה האידיש שדיברו אבותיהם ידברו גם בניהם בבית המדרש ובבית הכנסת, במסחר שביניהם ובשירי הערש שישירו לילדיהם. ומה השפעת הדבר? גאוות יחידה! אנו גאים במורשתנו ובתרבותינו, אנו חזקים בדרכנו ונמשיך בה בגאון ובכבוד עד ביאת משיח צדקנו. זהו המסר הגלוי והסמוי המועבר לילדים ולנכדים, אתו הם גדלים ואליו הם מחויבים בהנהגותיהם היום יומיות, בתרומתם הכלכלית ובכל אורחות חייהם.

אבל אנחנו הספרדים האם נהגנו כמותם? לא ולא. את לבושינו שינינו- לבושם של חכמי הספרדים היום אינו כלבושם של חכמי הספרדים לדורותיהם (החלפנו את הגלימה הספרדית בגלימה האשכנזית...). הלשון השתנתה- מי מדבר בבית מרוקאית תימנית או לדינו? גם אותם שעוד יודעים אינם מלמדים את ילדיהם את השפה ובכך גוזרים עליהם ניתוק וניכור לכל העושר התרבותי של מאות בשנים שנכתב והושר בשפות האלה. פתגמי חכמה ואמרות שנונות שהיוו חלק מהתרבות היהודית הספרדית בחוץ לארץ נעלמות מהלקסיקון כי לא מעבירים את השפה לדורות הבאים. השמות גם הם נעלמים- מיהו שיקרא לבנו מכלוף או לביתו סעדה? מי יקרא לבנו סנטו או לביתו אלגריה? לא מתאים להעמיס עליהם שמות כבדים כאלה...
ומהו המסר שמעבירים לילדים? מסר של נחיתות תרבותית, של תרבות שאין ח"ו מה להתגאות בה ולכן לכו בנים, רעו בשדות זרים ואמצו את תרבותם השלטת...

ואחר כך נבוא בטענות לאחינו האשכנזים למה מזלזלים בנו, וכמו שאמרו המרגלים שבאו לרגל את הארץ בימי משה רבנו- ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. אם האדם אינו מכבד את תרבותו ואת עצמו, מדוע יצפה שאחרים יכבדו אותו?

האם יש תיקון למצב הזה? לחלק מהדברים אולי כבר אין תיקון, אבל מה שניתן עדיין לעשות הוא לחזק את המורשת הספרדית שלנו בהקמת ופיתוח מוסדות חינוך ספרדיים טובים, שיחנכו את תלמידיהם לגאוות יחידה בלימוד תולדותיהם של גדולי ישראל הספרדים לצד גדולי ישראל האשכנזים. לטפח את מנהגי העדות השונות ולתת להם מקום של כבוד בשיח החינוכי של בית הספר. לטפח את שיטת הלימוד הספרדית בישיבות שלנו, שיטה המבוססת על הבנת עומק הפשט ולימוד אליבא דהלכתא, ללמד את זמירות ופיוטי השבת והחג הקדמונים ולחזק את לימוד קריאת התורה בטעמיה. מורשתנו היא מורשת מפוארת ועלינו ללמוד להתגאות בה!

יום שלישי, 20 באפריל 2010

זכר הנופלים- ליום הזכרון לחללי צה"ל

סיפור ששמעתי על הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל בשנים שהיה ראש ישיבת "קול תורה" בבית וגן. את הסיפור שמעתי מפי אחד מתלמידיו באותם השנים שהכיר את הבחור בו מדובר ואת סיפורו.

אחד הבחורים פנה לראש הישיבה הרב אוירבך זצ"ל וביקש רשות לנסוע לקברי צדיקים בגליל להתפלל על זיווגו שהתעכב. הדבר באותם השנים לא היה נפוץ בישיבות הליטאיות, נסיעה כזאת לקברי צדיקים ובטח שלא באמצע זמן הלימודים. לאחר ששאל אותו הרב זצ"ל מדוע הוא רוצה להתפלל בקברי הצדיקים והבחור הסביר לו את כוונתו, אמר לו כך:

מדוע אתה צריך לנסוע לגליל בכדי להתפלל על קברי הצדיקים? אתה יכול רק לחצות את הכביש הראשי (דרך הרצל בירושלים), ללכת להר הרצל לקברי חללי מלחמות ישראל ולהתפלל שם על הזיווג. יש שם הרבה קברי צדיקים ובע"ה תקובל תפילתך!

למחשבה.

יום חמישי, 18 במרץ 2010

חצי האמת על השקר

התקשורת (הבוקר בגלי צה"ל בשעה 10:00 בשעות השיא של ההאזנה)יצאה בחשיפה מרעישה: לפי נתוני משרד החינוך שליש (!) מהאברכים שיקרו בדיווחי הכנסתם כדי לקבל תוספת הכנסה מהמדינה! המידע היה מוסתר מעיני הציבור במרתפי משרד החינוך עד שהגיעה כתבת הרדיו וחשפה את המידע המפליל בשידור חי לאזני כל העם היושב בציון! והשומע אינו מאמין למשמע אזניו: הייתכן? לאן התדרדרנו? אוי ואבוי וכו' וכו'. והנה מבקרינו הרבים רק חיכו לידיעה כגון זאת להכפיש את לומדי התורה שתורתם אומנותם, ולהציגם באור שלילי כמי שגוזלים ומרמים בעבור בצע כסף, שהרי שליש הוא חלק גדול מאד שמצביע על תופעה חמורה ביותר בכול הציבור.

אולם, מתברר כי הכותרת הבומבסטית על השקר הגדול, היא עצמה חצי האמת והיא עצמה מרמה ומטעה את השומעים. תיתי ליה לחבר הכנסת הרב גפני שלא היסס לבדוק את הדברים ולהשיב עליהם על אתר: מתברר שאכן מדובר בשליש, אך שליש של מה? יש בארץ כ- 11,000 אברכים שתורתם אומנותם, ומתוכם עלה חשד כנגד 192 אברכים שמא לא הצהירו הצהרה מלאה על הכנסותיהם כנדרש. לאחר בדיקה של קבוצת הנחשדים על ידי חברת חקירות חיצונית ששכר משרד החינוך לצורך כך, נוקו שני שלישים מהם מהחשד ורק כ-60 מהם (אכן שליש!) נתפשו בקלקלתם. כמובן שאין להצדיק את המעשים הללו, אך הצגת הדברים כפי שהוצגה בתקשורת מטעה כל שומע. אין זה שליש מכלל האברכים חלילה, אלא מדובר בסך הכל על 60 איש מתוך כ-11,000 דהיינו פחות מאחוז אחד!

אין כאן תופעה, אין כאן סחף, אין כאן כלום. יש כאן רק כשלון אנושי בשוליים שאינו מיצג את הכלל ואינו מלמד מאומה על הכלל, כמו שאמרנו- חצי האמת על השקר. האם אין זה בעצמו שקר גדול יותר?

יום ראשון, 7 במרץ 2010

עגל הזהב ופרה אדומה


בפרשת השבוע, פרשת כי תשא, קראנו על חטא  העגל בו כשלו אבותינו אך ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני בו שמעו את הציווי מפי הגבורה- לא יהיה לך א-להים אחרים על פני. רבו הפירושים כיצד הגיעו בזמן כה קצר לעוון החמור של עבודה זרה, וכמו שמעידה התורה בדבר ה' למשה רבנו- סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה, אולם ברצוני לקשר את הדברים  לפרשת פרה אדומה, (הנמצאת בתחילתה של פרשת חוקת בספר במדבר), אותה קראנו השבת במפטיר של פרשת כי תשא.

חז"ל לימדונו במשל נפלא כי פרה אדומה המטהרת באפרה את האדם שנטמא בטומאת מת, באה לכפר ולתקן את עוון עגל הזהב. וכך אמרו במדרש ומביאו רש"י: משל לבן שפחה שטינף ארמונו של מלך. אמרו תבוא אימו ותנקה צואת בנה, דהיינו שאמו של העגל היא הפרה תבוא ותכפר על עוון בנה העגל. ויש לשאול, הלוא פרה אדומה זאת, ששוחטים ושורפים ובאפרה מטהרים את הטמאים, אינה אמו של עגל הזהב שנוצר מתוך האש כאשר השליכו לתוכה את נזמי הזהב שפרקו מאזניהם, ואם כן מה הקשר בין הדברים?

אפשר לומר כי באמירת חז"ל טמון יסוד עמוק בהבנת החטא, וכמו שאמרו רבותינו שאין הדין נמתק אלא בשרשו, דהיינו בכדי לבטל את הדין והגזרה ח"ו, יש לעלות לשורשו של הקלקול ולחפש את תיקונו שם. דומה הדבר למלך שגזר עונש מלקות על האדם החוטא, ובודאי גזירת המלך מועברת לעוזריו ואחר כך לדרג נמוך מהם וכן הלאה עד שמגיעה לביצוע בידי השוטר. אם האדם החייב יתחנן בפני השוטר למחול לו לא יועיל הדבר במאומה שכן אין זו גזירתו של השוטר אלא של מי שגבוה ממנו. כמו כן לא יועילו התחנונים בפני הממונים על השוטר אלא רק בפני המלך עצמו שהרי רק בידו  לבטל את הגזירה.

בכל דבר קלקול וחטא יש לבדוק מהו שורשו של דבר, וזהו דבר חז"ל "תבוא אמו ותנקה" שהרי האם היא שרשו של הבן. ואף על פי שטעמה העיקרי של מצוות פרה אדומה נסתר מעימנו, וכמו שאמר שלמה המלך על מצווה זאת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", בכל זאת נתנו לנו חז"ל פתח ללמוד כמה עניינים ממצווה זאת ונוכל ללמוד גם רעיון זה.

ולפי הבנת הדברים, שכל תיקון לחטא ולחיסרון צריך להיעשות בשורשו של הפגם, ננסה להבין את המצב העגום של מערכת החינוך הכללי בארץ, אשר מתקשה מאד להתמודד עם התנהגויות אלימות של בני הנוער ועם פריקת עול וזלזול שלא היו מוכרים בדורות הקודמים. עלינו לנסות ולהבין את שרשי הבעיה וכיצד צריכים להתמודד עימה, ועל כך בע"ה במאמר הבא.



יום שני, 22 בפברואר 2010

אנשי אמונה אבדו? (לפרשת הרב מוטי אילון)

הפרשה המצמררת שנשמעת בכלי התקשורת לגבי מעשיו לכאורה של הרב מוטי אילון מעוררת שאילות רבות ומטרידות. כיצד ייתכן שאדם דתי, ראש ישיבה, מרצה מפורסם ומוערך גם בקרב הציבור הכללי, אדם בעל משפחה ענפה ומעמד מכובד ביותר בציבור הדתי-לאומי, יעשה מעשים כאלה המיוחסים לו? למען הגילוי הנאות אקדים ואומר כי אין הרב אילון משתייך לחוגים החרדיים עימם אני מזהה חברתית את עצמי, אך לצערי איני יכול לחתום על כך שאצלנו דברים כאלה לא יכולים לקרות.

אם ננסה להבין את גודל הזעזוע הציבורי מהמעשים האלה, הוא נובע לדעתי בראש ובראשונה מהתחושה הבריאה הרווחת בציבור כי מאדם דתי יש לדרוש רמת מוסר גבוהה הרבה יותר מאדם שאינו דתי, ואולי במחשבותיהם של חלק גדול מהציבור מצפים מאדם בעל סמכות רוחנית להיות כמעט בדרגת מלאך.
דבר זה ברור ומובן, שכן אורח החיים הדתי הרציני נתפש בעיני רבים מהציבור הכללי כהקרבה גדולה לכל אורך החיים, ויתור גדול על חופש והכנעה מרצון למערכת הכללים והחוקים של ההלכה. להקרבה זאת צריכה להיות לפחות תוצאה של התנהגות המביאה את האדם לשכר בעולם הבא, ולא התנהגות חלילה בלתי מוסרית ובלתי הולמת העוברת על איסורים מפורשים בתורה, וכמו שמביאה הגמרא על רב פלוני שאמר לתלמידיו- "בבקשה מכם אל תירשו פעמיים גיהינום", דהיינו גם תסבלו קושי בעולם הזה וגם לבסוף חלילה תירשו גיהינום בגלל עוונותיכם.

אולם, לאמתו של דבר, תפישה זאת היא פשטנית מאד. בפועל האדם המנהל אורח חיים דתי וחרדי יציב אינו מרגיש שעושה בכך איזו שהיא טובה לקב"ה, או מקריב את הנאות העולם הזה על מזבח השכר של העולם הבא. עולמו של היהודי המאמין הוא עולם הנותן סיפוק לאדם בהרגישו שהוא חי בצורה הראויה, ואין לו שום קנאה בחיים החילוניים שנתפסים בעיניו כצורת חיים לא נכונה וחסרת בסיס רוחני יציב. האמונה בקיומו של בורא לעולם, בתורה מן השמים ובמהלך של השגחה פרטית המלווה את האדם בכל חייו, גורמת לו להרגשה של צדקת דרכו ורצון לחיות את חייו במסגרת  הדרישות ההלכתיות בצורה השלימה ביותר.
השמחה ותחושת המילוי הפנימי בשבתות בחגים ובמועדי ישראל, תחושת הקרבה לאלוקים בשעת התפילה, השמחות היהודיות השזורות לאורך ימי חייו של היהודי, נחת מהילדים והנכדים, הנאמנות המשפחתית בין בני הזוג, הערכים היציבים והברורים לאורם היהודי המאמין מחנך את ילדיו, כל אלו ממלאים את נפשו וישותו בתוכן עמוק שאינו מוכן להחליפו בשום אורח חיים אחר. לכן, כאשר מתבוננים על אדם דתי וחרדי, צריך לזכור בראש ובראשונה שמתבוננים על אדם. אדם החי באורח חיים מסוים שהוא רוצה בו ושלם עמו, ולבושו המיוחד אינו הופך אותו למלאך אלא משיכו לחוג החברתי אתו הוא מזדהה. מעולם לא היה אורח חיים דתי תעודת ביטוח כנגד היצר הרע ושלוחיו הרבים, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו ועליו ללחום עם יצרו בכל יום שלא יכשילו. כל מעלתו של האדם הצדיק אינה בהיעדר היצר הרע אלא אדרבא, בהיותו בעל יצר הרע ככל אדם ובהתמודדותו למולו בכוח התורה והמצוות.

ומאחר ואנו מבינים כי מדובר כאן בבני אדם, בני אדם יכולים גם לחטוא. התורה והנביאים מעולם לא כיסו על חטאיהם של גדולי האומה, ובכך לימדו אותנו כי גם החוטא יש לו דרך תשובה ואינו מופקע מכלל ישראל, כשם שאמרו חז"ל על מעשה דוד המלך ובת שבע- "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה לרבים".
עם כל הזעזוע מהמעשים הקשים והנוראים שנעשו לכאורה אסור שהדבר יגרום לאיש שבר באמונה חלילה, אלא רק פחד וחשש מפני עצמתו ההרסנית של היצר הרע שעלול לפגוע בכל אחד ואחד אם לא יעמוד היטב על המשמר ויישא עיניו בכל שעה למרום- "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב'ה עוזרו אינו יכול לו."

המעשה המזעזע הזה ראוי שיהי מוקע בצורה הקשה ביותר. הפגיעה הנוראה בזולת הנחשף לניצול מיני משפיל מכוח כפיה פיזית או רוחנית ח"ו, יכול שייחשב כרצח ממש וכמו שאמרה התורה בפרשת האונס- "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". מעשים כאלה אין להסתירם כאשר הם עלולים להמשיך ולפגוע בחפים מפשע, ויש לגונן על הקרבנות הפוטנציאליים אפילו על ידי חשיפתה של הפרשה עם כל חומרתה. את מלוא ההערכה יש לתת לאותם רבנים מהגוף הנקרא "תקנה" אשר ניסו בתחילה למנוע את הנזק וחילול ה' על ידי טיפול דיסקרטי בפרשה אך כאשר ראו כי הדבר אינו מספיק למנוע את האסון הבא קמו ופרסמו את הדברים בגילוי לב, למרות הידיעה הברורה כי הדבר עלול לפגוע פגיעה מורלית קשה, בפרט בציבור אותו הם מנהיגים. הם הוכיחו במעשיהם כי אנשי אמונה לא אבדו, יש לטפל במשברים ברצינות ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח תוך סיכונם של בחורים צעירים נוספים חסרי הגנה.

עיקר הלימוד מהפרשה הזאת צריך להיות עבורנו. אל יחשוב האדם כי הוא מחוסן מפני כישלונות חלילה. ייזהר זהירות יתירה בדיני ייחוד והרחקה מן החטא והכיעור, ימלא ליבו בדברי תורה וחכמה במסירות נפש, ישקיע את כוחות נפשו בחמימות והתלהבות בעשיית הדברים הראויים שהוא מאמין בהם, ובעיקר יישא עיניו למרום ויתפלל לאבינו שבשמיים שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, וכבר הובטחנו כי הבא להיטהר הקב"ה מסייע בידו.